מה היא עושה כאן? אה, כן, היא רצה. לאן? לא חשוב עכשיו, רק
להזיז את הרגליים שוב ושוב, קדימה, ועוד ועוד ועוד. להתקדם, לא
להאט, לא להיכשל ברגליה. לרוץ. האם היא רצה לאנשהו או ממשהו?
אולי שניהם... אבל קודם כל - היא רצה הרחק. בורחת. כן, זו
המילה, בורחת. מזה. מהם. מי הם? אסור להסתובב אחורה, אסור
להסתכל, אם תסתכל זה יכול רק להאט אותה, ולא פחות חמור - לגרום
לה להרגיש. אסור להרגיש, רק לברוח. מהר מהר מהר! למה הם רודפים
אחריה? במה חטאה? לא יכלה להיזכר, לא משנה כמה השתדלה. טוב, זה
לא חשוב בינתיים, מה שחשוב זו המהירות, לא להפסיק לרוץ, להזיז
את הרגליים, האחת אחרי השנייה. או, הנה סמטה. נכנסת לסמטה,
מסתתרת מאחורי פח זבל. לסדר את הנשימה, לספור את האיברים. שתי
ידיים, שתי רגליים, ראש, גוף. לב? תיכף נבדוק. טוב, עכשיו צריך
להיזכר למה. תחשבי, תחשבי! למה הם רודפים אחרייך עם השנאה הזו
בעיניים? עמוס... עמוס... למה השם כל כך מוכר? יכול להיות שזה
קשור לריצה המטורפת שלה? טוב, צריך לנסות לחבר את הפאזל. אה,
נכון! נזכרתי! אני אוהבת את עמוס! הוא לוקח אותי לעיר, קונה לי
בגדים וממתקים ואומר לי שאני הבחורה הכי יפה שהוא ראה. נכון
שאסור שמישהו יראה אותנו ביחד, אבל הוא אוהב אותי מאוד. אני
רואה את זה בעיניים השחורות שלו... טוב, עד עכשיו נזכרה, אבל
איך הוא קשור למצב המטורף הזה? נזכרת בפעם הראשונה שראתה את
עמוס. הוא היה גבוה וחתיך במדים שלו, מרשים ושזוף. כל הבנות
האחרות בכפר קיללו אותו וזרקו עליו דברים, וגם היא זרקה עליו
דברים, וגם זרקה עליו את מבטיה. בין קללה לקללה ראתה את פניו
המרשימות, עיניו השחורות כעורב ואת גופו החסון. יום אחד שכנעה
את החברות שלה ללכת לשחק ליד המגורים של עמוס. ככה שיחקו כל
יום, כמובן במרחק בטוח מהמגורים, אבל מספיק קרוב כדי שעמוס
יבחין בה. היא יודעת שהיא יפה, אמא שלה אמרה לה את זה מאז
שהייתה קטנה. כל הבחורים בכפר רודפים אחריה כבר זמן מה. אבל
היא רוצה את עמוס. באחד הערבים, כשעמוס יצא לסיור הקבוע שלו,
ידעה כבר היכן הוא עובר וחיכתה לו שם. עמוס עבר לידה ואמר
"ילדה, למה את לא בבית? כבר אחרי שעת העוצר שלך". כל מה שיכלה
להגיד לו היה "אני לא ילדה, אני נערה". עמוס צחק, יכלה לראות
את השיניים הצחורות שלו נחשפות, כמו חיה טורפת. "טוב, נערתי",
אמר עמוס, "אם תואילי בטובך לחזור לביתך, אודה לך מאוד". כל
האומץ שלה נעלם לה, צחקקה בביישנות וחזרה לביתה. מאז עשו מזה
הרגל. כל יום בסיור הייתה פוגשת אותו בדרכו, מחליפים כמה
מילים, היא הייתה כמובן בעיקר מסמיקה, כראוי לנערה מבית טוב.
אחרי חצי שנה, עמוס נעלם. לא ראתה אותו לא ליד המגורים, לא
במקום הקבוע שלהם, באף מקום. פחדה. שאלה מה קרה לו, האם אחד
החיילים האחרים ראה אותו. "עמוס? מה לך ולו? בואנה, תראו את
זאתי, התאהבה בעמוס שלנו. עזבי אותו, הוא השתחרר כבר. ראיתם
אותה?! התאהבה בעמוס!". הפסיקה לאכול. ישבה בבית ורק בכתה,
חשבה על עמוס שלה. החייל שלה. לאף אחד לא סיפרה על כך, ידעה על
ההשלכות החמורות. אמה דאגה לה, הציעה ללכת איתה לשוק לקנות כמה
בגדים חדשים. בדרך, פתאום ראתה אותו. כבר בלי מדים, אבל עדיין
יפה תואר. ושזוף. עבר לידה, דחף לה פתק ביד בלי שאמה תראה.
"חכי לי היום בערב במקום שלנו", היה כתוב שם. הלב דופק...
מהתרגשות? לא, היא פשוט מסדירה את הנשימה שלה מהריצה המטורפת,
מרימה את הראש מאחורי הפח, אוי לא! הם ראו אותה! מרימה את עצמה
מהרצפה, לרוץ לרוץ לרוץ. הרגליים כבר לא כל כך משתפות פעולה,
הקור צובט את אפה והזיעה מכסה את גופה. קר, חם, קרח ואש. כמו
האהבה שלהם. רגליה רצות, מוחה רץ מהר יותר. באותו יום שחיכתה
לו במקום שלהם, לקח אותה לעיר, ישבו בבית קפה ושתו שוקו חם.
להוריה סיפרה שהיא הולכת לחברה. מאז, הפכו את זה למנהג קבוע.
כל יום רביעי, הייתה מחכה לו בקוצר רוח, כולה מתרגשת ועצבנית.
לאן ייקח אותה היום? מה יקנה לה? אולי היום תכיר מישהו מהחברים
שלו, או מהמשפחה? לא, גם היום לקח אותה לבית קפה ריק וחשוך,
נתן לה חולצה או טבעת זולה, והחזיר אותה לכפר מהר. לא להאט,
לרוץ, הנה כניסה לבניין. נכנסת על מנת לסדר שוב את נשימתה.
מסתכלת על זרועותיה, מכוסות חבורות. "האם זה כאב לי?" , שאלה
את עצמה. היא אפילו לא מרגישה את זה, אבל העלבון צורם מאוד.
מעבירה יד על ראשה, מגלה את הקרחות שנשארו לה, במקום בו פעם
היה השיער השחור כליל שלה. פעם... זה לא היה כל כך מזמן. עוד
היום בבוקר הייתה הנערה עם השיער הכי יפה בכפר כולו. כל הנשים
קינאו בה, כל הגברים... תפסה אותם לא פעם מחטיפים מבט בקווצת
שיער שובבה שיצאה מהכיסוי. היום בלילה הלכה לישון כנערה עם
השיער הכי יפה בכפר, באמצע הלילה התעוררה מצרחות נוראיות
שנשמעו ברחבי הבית. זה לא יכול לבשר טובות... אמה נכנסת
לחדר... "לא, אל תגעו בה! לא את רובא..." מנסה להגן עליה
בגופה. כל האחים והאחיות התעוררו. האחים והאחיות הקטנים,
שגידלה אותם, שגרה איתם באותו חדר קטן כל חייה. אחרי אמה
נכנסים לחדר אחמד, חמזי, עוד כמה דודים ואביה. ידעה. פשוט ידעה
שבדרך זו או אחרת גילה עליה ועל עמוס. התחילה לבכות ולהתחנן.
"בבקשה לא!!! בבקשה אמא!!! אבא!!!" בשנייה אחת הפכה מנערה עם
השיער הכי יפה בכפר לשק חבטות. רגליים, ידיים, נעליים,
מקלות... מסה אחת. מישהו מוציא סכין. נדמה לה שזה סלמאן, אבל
היא כבר לא בטוחה. "יא זונה", הם צועקים לה, "זונה שהולכת עם
יהודים!" תופסים את השיער, חותכים. מבטלים אותה. מזנקת מהמיטה,
קופצת מהחלון הפתוח. רצה. רצה בלי סוף, שומעת אותם מאחוריה. גם
עכשיו היא שומעת אותם מתקרבים לכניסה בה מסתתרת. זה לא קורה,
זה לא קורה. הם אוהבים אותה. עמוס אוהב אותה. הוא יתחתן איתה,
בדיוק כמו שהבטיח. המחשבה הזו גורמת לה להרפות, כשרצתה לקום
ולהמשיך לרוץ גילתה שלא יכולה. העול כבד מידי, העלבון... רגליה
לא יכלו לה. הנה הם באים. מחשבותיה נודדות לילדותה. ילדה יפה,
הגאווה של המשפחה. הולכת עם אמה לכל מקום, מפונקת קצת, אבל רק
בגלל שבינתיים היא הכי קטנה. ותמיד היפה ביותר. תמיד ידעה מה
להגיד לאמה ואביה כדי להוציא מהם מה שרצתה. כוחה הגדול היה
בלשונה. אמרו עליה שתלך ללמוד, שתהיה עורכת דין מפורסמת, שתביא
כבוד וגאווה למשפחה. כבוד וגאווה. הם קושרים את עיניה וחוסמים
את פיה, מבטלים את מקורות כוחה. ואחר כך מבטלים אותה בכלל.
אולי עדיף ככה.