היום הוא היום הראשון שאני משוחררת.
הייתי כבולה אליו ולכל מה שקשור אליו עד שהרגשתי שמספיק לי.
קבלתי את המכה האחרונה מבין רבות וזאת השאירה צלקת, סימן
שיישאר בתוכי אך כמו כל צלקת היא בסוף תהפוך לבלתי מורגשת
ובלתי נראית.
נלחמתי עם עצמי יותר מדי זמן, חייתי באשליות וטוויתי לעצמי
חלום במקום לחזור לחיות במציאות, לפקוח עיניים ולראות!

היום לראשונה ראיתי, ראיתי שאני צועדת במקום במקום להמשיך
לרוץ, התחלתי להרגיש את מה שאני לא אוהבת להרגיש, שנאה.
יחד עם השנאה בא גם הכאב, למרות שזה לא אותו כאב ישן שהיה לי.
זהו כאב שבא כתהליך של התרפאות עצמית, הוא חייב להיות ואני
אתגבר עליו כמו שמתגברים על כל דבר בחיים.
התגברתי על האהבה הראשונה שלי, אהבת אמת, תמימה וטהורה שתשאר
לנצח, אתגבר גם על האהבה הזאת, אהבת שקר שרק השאירה כאב.

הרמתי טלפון לאחר כמה צלצולים, ידעתי שלא אוכל לברוח לנצח,
עניתי לו ב"כן", הוא אמר "את לא רוצה לדבר איתי יותר נכון?"
אמרתי "נכון אבל אני רוצה שתשמע את הסיבות שלי כי אני רוצה
שתדע מה אני מרגישה, איך אתה נותן לי להרגיש".
"טוב" הוא אמר, "אני שומע".
התחלתי לומר את כל מה שאמרתי לעצמי בראש כבר כמה שעות, לא לפי
הסדר שרציתי וזה גרם לי לבלבול וחרדה, הוא כהרגלו חושב שמה
שאני אומרת הוא שטויות, למרות זאת התעקשתי ואמרתי "תקשיב פעם
אחת מבלי לענות, רק תקשיב לי". כמה פעמים חזרתי על עצמי ואף
השמעתי את המשפט "אני שנאת אותך". זה נכון, אני אכן שנאת אותו
אבל יותר מכל אני שנאת את העובדה שהוא לא אוהב אותי כמו שאני
אהבתי אותו.

זאת לא היתה פרידה, נפרדנו לפני זמן רב, אני החלטתי להשאיר על
"אש קטנה", אני לא יודעת איך לקרא למה שהיה בינינו אך עדיין
היינו בקשר ולכן נשארתי כבולה אליו.
היום זהו היום בו אני מנתקת את היחסים בינינו כי הם מרעילים
אותי, הופכים אותי לאדם שאני לא רוצה להיות ולהרגיש מה שאני לא
רוצה יותר להרגיש, כאב.
מהיום אני אעבוד על עצמי יותר, אוהב את עצמי ואשוב לחייך ובסוף
גם להיות מאושרת שוב, כמו פעם.