מיכלי,

ראיתי אותה היום. היא היתה בבאר שבע ונפגשנו. לא דיברתי איתה
שנתיים והיום כל כך הרבה דברים צפו ועלו ממעמקים שחשבתי שכבר
מיציתי אותם ושאין שם יותר כלום. זה התברר כלא נכון. מה הילדה
הזאת עושה לי? אני ממש מבולבל. בשנתיים האחרונות, עד הודו
כמעט, הייתי בדיכאון. לא משהו קטסטרופלי אבל דיכאון מסוג
אחיעדי. את בטח יודעת את זה באיזה שהוא מקום. רציתי אותה בחזרה
כל הזמן. היא אמרה לי היום הרבה דברים והבנתי שבשנתיים
האחרונות היא חשבה עלי לפחות באותה מידה שאני חשבתי עליה,
ושהיא, כמוני, עדיין לא התאוששה מהפרידה שלנו. היא סיפרה לי על
הדברים שעברו עליה בשנתיים האלה ועל איך שהיא התמודדה עם הכל.
גיליתי שהרגשות שלה אחרי הפרידה לא היו שונים בהרבה משלי אבל
דרכי ההתמודדות היו שונים לחלוטין. היא סיפרה לי שהיא ניסתה
להיכנס למערכות יחסים אחרות ולא הצליחה לאהוב אף אחד חוץ
ממני... אבל היא סיפרה לי גם שהיום אין לה רגשות חזקים יותר
כלפי שום דבר. ביררתי. היא התכוונה שגם כלפי אין לה רגשות
חזקים יותר. מעבר לזה היא גם אמרה לי, כששאלתי, שלפעמים טוב לה
יותר ככה, בלי רגשות עוצמתיים. אותי זה העציב מאוד כי זה אומר
שלפעמים היא מעדיפה להיות לבד ובלי רגשות חזקים מאשר איתי -
ועם המון אהבה. מה שעוד כתוב כאן בין השורות (ואני לא יודע אם
היא יודעת את זה) זה שהיו לי מחשבות חיוביות לגבי לחזור אליה
ועכשיו הן קצת פחות חיוביות, כי הסיבה שנפרדתי ממנה, והיא
יודעת את זה, היא שהיו רגעים במערכת היחסים שלנו שהרגשתי שהיא
לא אוהבת אותי, יותר נכון לא רוצה להיות איתי, בטח ובטח לא
באותה מידה שאני רוצה להיות איתה. עכשיו אני רואה שבעצם זה לא
השתנה. גם אם אנחנו נהיה שוב ביחד אז יהיו זמנים שבהם היא
תרגיש שעדיף לה להיות בלעדי ובלי האהבה שלה אלי ובלי האהבה שלי
אליה ובלי כלום בכלל ואני ארגיש את זה כמו שהרגשתי את זה אז.
וזה יכאב לי, כמו אז. לא הפסקתי לרצות אותה, אבל הכאב הזה, אני
לא חושב שלאהוב מישהי כולל לדעת שהיחס שלה יכאיב לך.

אז אני אנסה רגע לענות על השאלה הנצחית. מה זו אהבה? זה רגש
שזורם לך בכל הגוף, תמיד תמיד, וגורם לך לרצות לעשות את האדם,
שכלפיו את מרגישה את הרגש הזה, מאושר. עכשיו, מה שמוזר פה זה
שהיא מודה שהאהבה שלנו היתה דבר מדהים, ושהיא יודעת כנראה עמוק
בפנים שלא יהיה לה את זה עם אף אחד אחר - ועדיין היא מעדיפה
לפעמים להיות בלי זה. גם אז היא העדיפה לפעמים להיות בלי זה,
בידיעה שזה כואב לי כשהיא נותנת לי להרגיש ככה. אני גם חושב
שאפשר היה לצפות שהיא תדע, שאם היא תפגע בי במקום שהכי כואב לי
ואני אסביר לה כמה זה כואב לי והיא בכל זאת תמשיך - אז אני
אקום ואלך בסוף. אז מה שאני לא מצליח להבין הוא איך יש לך דבר
כל כך נפלא ואת מוכנה להרוס אותו במו ידיך? כדי להגשים את אותם
רגעים שבהם את לא בטוחה אם הדבר הנפלא הזה הוא מה שאת רוצה את
מוחקת אותו לגמרי וגורמת לו להפוך להיות ההפך הגמור מנפלא?
מעוצמות רגשיות ומדהימות למדבר רגשי שומם וצחיח? ואם אחרי שהיא
חוותה את ההפך הזה ועדיין חווה אותו, היא עדיין לא בטוחה מה
משניהם יותר טוב אז אולי כשאני אוהב, זה נורא? אולי לאהוב אותי
זה נורא? יכול להיות שאני כל כך נורא? הרי היום, כשהיא ראתה
אותי, היא צחקה לדעתי יותר ממה שהיא צחקה בכל השנתיים שעברו
מאז שנפרדנו. צחוק שמח, צחוק מהלב.

אני יודע שמאוד התגעגעתי אליה, ואני, מסתבר, עדיין מאוד אוהב
אותה. טוב, ת'אמת - ידעתי את זה לפני שנפגשנו היום. אבל יכול
להיות שהיא, כבן אדם, מסוגלת להעדיף את המדבר הרגשי הזה על
האהבה שלנו? האהבה הנפלאה שלנו?

בעיני זה בלתי נתפש...

אני מצטער אם הפלתי עליך את הנושא הזה קצת יותר מדי בריכוז
ובפתאומיות, אבל סביב זה המחשבות שלי נסובות כרגע וכנראה יסובו
גם בימים הקרובים, והייתי רוצה, אם יש לך קצת אור, שתשפכי אותו
על הנושא הזה כי אני מרגיש מאוד לבד בחושך עכשיו.

שלך,
אחיעד.