נכתב לסדנה ה-50, כהמשך לסיפור "רוגנה"

ליאת היקרה,
אז זהו, אני בהודו. כמו שסיפרתי לך כשנפגשנו, התוכנית שלי היתה
להמשיך מדלהי ישר צפונה. כולם אמרו לי - דלהי מגעילה, דחוסה,
מסריחה, האנשים גסי רוח. דלהי זה לא מקום להתחיל ממנו את
הטיול. היא תפחיד אותך. היא תגרום לך לשנוא את הודו.
טוב, היא באמת קצת מפחידה. אבל בגלל כל מיני בלגאנים שאין לי
כח לפרט לך באי מייל - סיפרתי הכל כבר אלף פעם בשיחות טלפון
לארץ, ולישראלים שפגשתי פה - נאלצתי להשאר כאן שלושה ימים, שדי
היה בהם כדי שאאזור עז, ואפתח את עצמי אל העיר הזו. אל הכיעור
והגסות שלה, שבקיצוניות המטורפת שלהם יש בעצם הרבה יופי. כתבתי
לפני רגע: "אני לא יודע אם את יכולה להבין את זה", ואז מחקתי,
כי זה נשמע בדיוק כמו כל אלה שחוזרים מתלהבים מהודו, אבל הנה
בכל-זאת כתבתי שוב, כי זו בעצם האמת, כפי שאני מבין אותה. צריך
להיות כאן, כדי להבין. צריך לשרוד כאן כמה ימים, כדי להבין.
נדמה לי שהגעתי לכאן הרבה יותר מוכן מרוב הישראלים. בעיקר זה
שקראתי המון לפני, כמו שסיפרתי לך, אבל גם בזכות זה שאני יותר
מבוגר מהתרמילאי הממוצע, פחות לחוץ להספיק לבקר ברשימה ארוכה
של מקומות, ואפילו, עד כמה שקשה להאמין על תפרן כמוני, יותר
עשיר מרוב אלה שאני פוגש כאן. או לפחות פחות קמצן. את לא
תאמיני באיזה מקומות ישראלים מוכנים לישון כאן.
הנה, שוב משפט טיפוסי למתלהבי-הודו. אבל באמת קשה להאמין. אני
זוכר איך קיטרת במכתבים שכתבת לי מהצבא, ואני נשבע לך, האוהל
המוצף במחנה שמונים הוא מלון חמישה כוכבים ליד המקומות שחלק
מהאנשים מוכנים לגור בהם כדי לחסוך חצי רופי.
אולי אני יותר מדי שיפוטי. אמרת לי פעם משהו כזה. בפעם ההיא
שהלכנו יחד רק שנינו מהמקלט-קייטנה שלנו. ליוויתי אותך הביתה,
בלי יואב. את זוכרת? על כל פנים, אני משתדל לא להיות שיפוטי,
או לפחות לא לחשוף את זה בפני הישראלים האחרים. אני מאד משתדל
להכיר אנשים חדשים, להתחבר. זה די מצליח. אחרי שהתאוששתי
מהטראומה של היומיים הראשונים, הבנתי שבישראלים כאן יש משהו
הרבה יותר רגוע מאשר כשהם בארץ.
אני מבין שזה סותר את מה שכתבתי קודם לגבי זה שהם כן לחוצים...
זה סוג אחר של לחץ. או של רוגע. הם רוצים להספיק הרבה, שזה כמו
בארץ, אולי, אבל היחס שלהם לישראלים אחרים הוא הרבה יותר מקבל.
אולי כי יש את כל ההודים המעצבנים מסביב שאפשר להתרגז עליהם,
ואולי מגיעים לכאן אנשים שונים מאלה שיוצא לי לפגוש בארץ.
הרי בארץ כמעט כל החברים שלי נשואים, ובעל כורחם מדברים על
הילדים, המשכנתא, העבודה. כאן יש אפשרות להכנס לשיחות עמוקות,
מטורפות, על מה שאת לא רוצה - פילוסופיה, פסיכולוגיה, מהות
החיים. קצת כמו השיחות שהיו לנו לאורך השנים, לא?
אני חושב עליך הרבה. על השיחות שלנו. על הפגישה שלנו בלילה
לפני שטסתי לכאן. כבר לא בטוח אם נהגתי נכון. זה רץ לי בראש
כמו סרט, וכאן, בחדר העריכה של דלהי, אני שב ומתלבט איזה
משפטים צריך לחתוך, איזה צריך להקליט מחדש. סיפור ההכרות שלנו
באמת יכול להיות תסריט טוב, לא?
אני כמובן גם חושב הרבה על רותי. ניסיתי להתקשר אליה מכאן כמה
פעמים, אבל היא לא רוצה לדבר איתי. אפשר להבין, אני מניח. יואב
אומר שהוא חושב שהיא יוצאת עם מישהו חדש, כי היא חומקת
מההזמנות שלהם לבקר. אולי סתם נמאס לה שמנפחים לה את המוח
בסיפורים על ילדים, משכנתא ועבודה... או שאולי באמת יש לה
מישהו חדש. אני לא יודע מה אני מרגיש בקשר לזה.
טוב, יש לי כאן את כל הזמן שבעולם לברר.
אני מקווה שלא אתעורר יום אחד ואצטער על הפרידה ממנה. אני יודע
שאת חושבת שעשיתי בשכל, אבל אולי כשתהיי בגילי, בגילה של רותי,
תראי את הדברים אחרת.
גם השיחות האחרונות איתה חולפות שוב ושוב בחדר העריכה של
ראשי.
טוב, כבר מתחיל להחשיך כאן, וקבעתי לפגוש כמה חבר'ה שהגיעו
הבוקר, אחרי טרקים בצפון, שאולי אעשה בעקבותיהם. חמישה ישראלים
ואחד ירדני. נחמד, לא?
שמרי על עצמך,
דני.    

הי ליאת,
קיוויתי שכבר תהיה תשובה ממך. כלומר, מה שנחמד באי-מייל זה שכל
אחד כותב מתי שיש לו זמן, כשמתחשק לו, כשיש לו מה לכתוב. אבל
בכל זאת, זה גם מאד נחמד לקבל אי מייל... במיוחד ממישהי שאכפת
לך ממנה... אני מקווה שזה לא מלחיץ אותך, אבל אני שם לב שאני
חושב עליך כאן לא מעט. על הפגישות הנדירות-אך-מחזוריות לאורך
השנים האלה, ובמיוחד על הפגישה האחרונה. אני מקווה שלא בה
הסיבה לכך שלא ענית עדיין. יכול להיות שהתנהגתי כמו מפגר - אל
תשפטי אותי לחומרה על פיה. את זוכרת שהיית מטיפה לי שאני
שיפוטי מדי? עוד הכל יכול לקרות, כך אני מקווה.
על כל פנים, אני יוצא סוף-סוף מדלהי, שכבר נמאסה עלי לגמרי.
כבר התחלתי לחשוד שאיזה כישוף לוכד אותי כאן, משבש בכל פעם
מחדש את תוכניותי לצאת צפונה. ובעצם - אני באמת לא יוצא
צפונה... התוכנית המקורית שלי השתנתה בעקבות הפגישה שלי עם
וואג'די, בחור ירדני שהסתובב עם קבוצה של ישראלים, שדרכם הכרתי
אותו. הוא ממש אחלה בחור, וישר היתה לנו שפה משותפת
(אנגלית...). אחרי עשר דקות שיחה כבר שנינו הרגשנו כמו חברים
וותיקים. הוא ממש נחמד, ובקי בקולנוע לפחות כמוני.
כמו רוב הירדנים, כנראה, הוא בעצם פלסטיני. המשפחה שלו במקור
מהכפר אמוואס. מצלצל מוכר, הא? זה היה אולי הקטע הכי מגניב
בהכרות איתו - ישבנו ערב שלם וסיפרנו אחד לשני סיפורים על
אמוואס - אני את אלה ששמעתי מווליד, והוא את אלה ששמע מסבתא
שלו. חלק מהסיפורים היו כמעט זהים! מה באמת חשוב בחיים? מים,
אדמה ועבודת כפיים.
הכי מצחיק היה דווקא בנקודות בהן הסיפורים היו שונים. מצאנו את
עצמנו מתווכחים בלהט על שטויות - האם עץ הזית שליד הבאר עמד
בצד של החנות של אבו חודרא, או בצד של אבו נסאס?
וואג'די כל כך התלהב מזה שהוא פגש אותי - בן אמוואס למחצה,
כלשונו, אח אובד - שהוא התקשר מכאן לעמאן, לספר לסבתא שלו. היא
אמרה שלא היתה בכפר שלהם משפחה בשם קיסייה, הצעתי בהיסוס את
השם שאבא של מוריה ניסה להדביק לווליד - אבן ג'בארה -  אבל גם
אותו היא לא הכירה. יכול להיות שטעיתי בשם? למען האמת, התקשרתי
ליואב, לשאול אותו, אבל הוא בקושי זכר את וליד. כמו שאת יודעת,
הוא בעצם קבר את פרק הקולנוע בחיים שלו, כך שאולי הוא בעצם לא
רוצה להיזכר. "מה אתה רוצה? לא זוכר את הילדים מהקייטנה, כבר
יש לי ילדים משל עצמי." אמר לי, ספק בהתנצלות, ספק בנזיפה.
אני מניח שיכול להיות שווליד סיפר לנו סיפורים ששמע ממישהו
אחר. שהמשפחה שלו לא מהאזור ההוא. אבל משום מה זה מטריד אותי.
אז אם את נזכרת במשהו - כתבי לי.
למען האמת, גם אם סתם יש לך קצת זמן  - כתבי לי.
אני בעצם די מתגעגע...
בכל מקרה, הפואנטה של כל האי-מייל הזה היא שוואג'די מאד רוצה
לנסוע לוורנאסי. יש איזו סיבה שבגללה הוא רוצה לבקר שם, אבל
הוא מסרב לגלות לי אותה. "אולי כשנגיע לוורנאסי אספר לך". חוץ
מזה, בצפון הוא כבר היה. אם אבוא איתו לוורנאסי, הוא הבטיח
להצטרף אלי לדרמסאלה. ה"סוד" שלו כנראה קשור במשהו שקרה לו
בדרמסאלה.
אני מקווה שהוא באמת ימשיך איתי צפונה אחרי וורנאסי. יש פה
עניין עם העונות שעוד לא לגמרי פענחתי - חלק מהשנה אי אפשר
לבקר בחלק מהמקומות. אני מקווה שוואג'די לא מתכוון לחמוק
מההבטחה שלו בזכות זה... כמה שהוא סימפטי, הוא בכל-זאת ערבי
:)
נו, אם הגזענות מתחילה לבצבץ, סימן שצריך לסיים...
כתבי לי!
דני.

ליאתי,
נו, למה את לא עונה כבר? ):
סתאאם - כתבי מתי שיהיה לך זמן. הרי הידידות בינינו החזיקה
הרבה שנים, בדיוק בגלל שהיינו מתראים לעיתים נדירות.
או שהיינו מתראים לעיתים נדירות בגלל שלא סבלת את רותי?
מה שמוזר הוא ש אני מסכים עם כל הביקורת שלך עליה. אחת לאחת,
כל נקודה שאבחנת בכזו חדות מדהימה, נכונה ומדויקת. אני משנן
לעצמי את הנקודות האלה מדי פעם, ומה שמוזר הוא שאיכשהו הן כבר
לא מסתכמות להחלטה הברורה שצריך להפרד. אני חושד שהראייה המאד
מדויקת שלך היא נכונה לגיל שלך, ושזה שאני ראיתי את הדברים
כמוך מעיד שהראייה שלי לא נכונה לגיל שלי... על כל מגרעותיה,
רותי היא בחורה טובה, ולא ברור שאמצא מישהי יותר טובה. הרי
מתישהו גם אני ארצה ילדים, לא? רותי תהיה אמא טובה.
וואג'די מערער על כל אחת מקביעות האלה. הוא טוען שרותי היא
"ביץ'" (כלבה? זונה?). הוא אומר שאין שום בעיה למצוא בחורות
נחמדות. למעשה, כיוון שלדעתו הן כולן אותו דבר, הוא בעצם מאמין
שזה לא משנה את מי לוקחים בסוף. בנוסף, הוא טוען שלעולם לא
ירצה משפחה וילדים, ושאין סיבה להאמין שהרצון המופרך הזה ייפול
פתאום על מישהו נחמד כמוני.
נדמה לי שהרבה יותר קל להחזיק באמונות כאלה כשאתה בהודו. רחוק
מהחברים עם הילדים והמשכנתא, מההורים תאבי הנכדים.
כאן גם קל להאמין שאין שום בעיה להשיג בחורות. אולי זה הגראס.
מעשנים פה כמו משוגעים. אבל באמת, הצלחתי בערך עם כל בחורה
ישראלית שאפילו רק קצת ניסיתי להשיג. וואג'די אומר שאני צריך
להרחיב אופקים, לצאת מהקטע של "רק ישראליות". "יו מייק מי
ביליב אין זיגמונד פרויד אנד אול דט אדיפל בולשיט." נזף בי.
הסכמנו שכשנגיע לוורנאסי אני אנסה את מזלי עם הגויות...
אחת הבחורות הישראליות הצטרפה אלינו לכמה ימים. במבט ראשון היא
נראתה כמעט נורמלית, שזה מאד נדיר פה... בחורה עם תואר ראשון
בספרות וכלכלה, עובדת בבנק ברמת-גן. נשמע נורמלי, לא? באוטובוס
לגאנגירי היא דקלמה מהזיכרון שירים של אלתרמן. באיזשהו שלב זה
התחיל להיות מוזר, אבל וואג'די עודד אותה להמשיך.
בערב, בגסט-האוס, בניסיון ליצור בינינו אינטימיות, או להתחבב
עליה, או משהו כזה, אמרתי לתומי שאני מאד אוהב את אלתרמן.
"אוהב, או ממש אוהב?" שאלה.
"משוגע על אלתרמן." צחקתי.
"מה תהיה מוכן לעשות כדי להגן על כבודו? על זכרו?".
היא לא צחקה. ממתחת לחולצה שלה היא שלפה פתאום אקדח, והניחה
בקול חבטה על השולחן. "אני לא צוחקת." אמרה לי. "זכרו של
אלתרמן מבוזה בישראל, ואני לא היחידה שחושבת ככה. נשלחתי
על-ידי הארגון לעשות נפשות למטרה שלנו בקרב המטיילים הישראלים
כאן."
"כמו חב"ד?" ניסיתי להתבדח.
חוש הומור לא היה הצד החזק שלה, או שבעצם, במבט לאחור, לא
הייתי כזה שנון. היא סיפרה לי קצת על הארגון המחתרתי שלה: ערבי
שירה סודיים במרתפים נסתרים, ריסוס כתובות וחלוקת פמפלטים
באישון לילה, טלפונים אנונימיים לעורכים ספרותיים -  הכל כדי
להשיב את כבודו האבוד של נתן אלתרמן.
אני לא יודע מה מכל הסיפורים שלה היה אמת ומה בדיה. זה הזכיר
לי את הסיפורים של ווליד, שגם נעו על הגבול הדק הזה. אולי פעם
אני אעשה מכל זה סרט.
בכל מקרה, האקדח היה אמיתי.
טוב, יקירתי, כבר נהיה ממש מאוחר. וואג'די הופיע פה בקפה בפעם
המאה, כל כולו חומרת סבר נזפנית. אז כדאי שאסיים.
נשיקות,
דני.

ליאת יקירתי,
זה יהיה מכתב קצר. לא אני כותב אותו, אלא וואג'די. קרעתי לו את
הצורה בשש-בש, והתערבנו שמי שמפסיד צריך להקליד אי-מייל בשביל
המנצח. אמנם קבענו שזה יהיה אי-מייל קצר - לכל היותר 50 מילים
- אבל זה עדיין קשה, כשזה בשפה שאתה לא מכיר!
אני מקווה שהוא

שלום ליאת,
מחרתיים נגיע לוורנאסי, וההתרגשות של וואג'די מהעניין איכשהו
דבקה בי.
אז כדי להירגע, אני מדבר איתך... קודם בראש, ועכשיו דרך
המקלדת. אני מקווה שאת שומעת. אני מקווה שתעני לי.
אני יודע איך זה לקבל אי-מיילים מחברים שמטיילים. אי-מיילים
עמוסי חוויות וגעגועים, ולך, שנשארת בארץ, בעצם אין מה להשיב.
השגרה חוגגת, הזמן שעבר נראה קצר, אין בעצם מה לכתוב.
אבל בדיוק על זה הייתי שמח לשמוע. על השגרה שלך. על הדברים הכי
קטנים ודביליים שקורים לך בחיים. מה אכלת לארוחת בוקר? מה צבע
הלק שלך? האם צבעת שוב את השיער בוורוד?
וואג'די מצפה לחוויה רוחנית עמוקה בוורנאסי. הוא טוען שזה
שנפגשנו בדלהי לא יכול להיות מקרה. זה הקארמה שלנו. ולפיכך גם
לי צפוי חלק חשוב בחוויה הרוחנית הצפויה לו. אני מקווה שלא
יתאכזב.
ככל שאנחנו מתקרבים לוורנאסי הוא מרבה למצוא משמעות בצירופי
מקרים. בעקבות ההתערבות שלנו על האי-מייל בן חמישים המילים
(מקווה שאכן קיבלת אותו...), הוא התחיל למצוא את המספר חמישים
בכל מיני מקומות וצורות. מספר האוטובוס, מספר הבית, המרחק בין
כפר אחד לשני. הוא בטוח שזה סימן. לא ברור למה.
מדי פעם יש לנו שיחות על "מה היה אילו". אילו לא נתקעתי בדלהי.
אילו לא היה מצטרף אל הישראלים בדרמסאלה. אילו לא הייתי נפרד
מרותי. אילו משפחתו לא היתה בורחת לעמאן.
"תחשוב על זה." אמר לי, "אם היינו בורחים רק עד רמאללה, הפגישה
בינינו היתה יכולה להיות לגמרי אחרת... בחדר חקירות במרתפי
השב"כ שלכם."
אני מקווה שבחושך הוא לא הבחין שהחוורתי. לא יודע אם סיפרתי
לך: באחת הפעמים האחרונות שעשיתי מילואים רצו שאצטרף לחקירה של
השב"כ. כמובן שלא סיפרתי על זה לוואג'די, אבל כשהוא העלה את
התסריט הזה, הרגשתי כאילו הוא קורא את המחשבות שלי.
מוזר, לא?
גם לווליד היה קטע כזה. היה לוכד לרגע את העיניים שלי בשלו,
וגורם לי להרגיש שאני עומד ערום לפניו.
אולי זה מין קטע של ערבים...
אכתוב לך בקרוב מהעיר הקדושה.

ליאת היקרה,
תסריט מוורנאסי. מבוסס על סיפור אמיתי.
[שוט אחד רצוף:]שני בחורים, ישראלי וירדני מגיעים לעת ערב אל
עיר הודית. נכנסים לגסט-האוס הראשון שהם רואים. יושבים לאכול.
הבחור הערבי מדבר בהתלהבות. אוכל בהתלהבות. לא שומעים את מה
שהוא אומר. שומעים מוסיקה. אולי איזו מוזיקת פופ הודי. אולי
דווקא קטע קלאסי. שוברט. פנטזיה בדו מאז'ור.
קאט לחדר בגסט האוס. הבחור הישראלי שוכב פרקדן על המיטה,
הירדני מקיא את נשמתו. בין לבין הוא אומר באנגלית כבדת-מבטא:
חצי שנה אני בהודו, ודווקא כאן אני חוטף הרעלת מזון?
המוזיקה מתחדשת. כותרות פתיחה.
בוקר מוקדם. אור חיוור. הבחור הישראלי יורד במדרגות הגסט-האוס.
ריח מזעזע של בשר שרוף. של מוות. איך יודעים? אולי שומעים את
הבחור הישראלי מדבר: הדבר הראשון שמכה בך כשאתה מגיע לוורנאסי
הוא ריח המוות. הריח של הבשר הנשרף. כאילו ההודים חוגגים את
יום העצמאות שלהם כל השנה כאן, אלה שלא מדובר במנגלים. אלה לא
פרגיות שנשרפות כאן, גם לא סינטה או אנטריקוט.
ילד הודי ניגש אל הבחור הישראלי. מושך בחולצתו. מנסה למכור לו
גלויות. ילד בן שמונה. אולי שבע. הבחור מנסה לנער אותו. הילד
מתעקש. מצביע אל ערימת סמרטוטים בפינת הרחוב. הבחור לא מסתכל
לשם, אבל המצלמה כן. מניחה לרגע לגיבור הסרט ובולשת אל בין
הסמרטוטים. מתגלה ילדה קטנה. אולי בת חמש. ניכר שהיא חולה מאד
- שפתיה כמעט לבנות, פצועות. מצחה מכוסה אגלי זיעה. נשימתה
חורקת, רעה.
הבחור הישראלי יורד עם השביל אל הנהר. הגנגס מבעבע. המוסיקה של
שוברט דועכת לפיאניסימו, וקולו של המספר שוב נשמע: בכל מקום
בהודו הגנגס מלא הוד ויופי. אבל בוורנאסי הוא פשוט... מרהיב.
מתוך כתם הזריחה המשתקף בנהר צפים לעברינו פרחים גדולים.
המוסיקה שוב מתחזקת, והמילה האחרונה שזורה בה, מהדהדת: מרהיב.
רצף מהיר של סצינות, כל אחת כמה שניות. נשים כובסות בנהר. מסע
לוויה ברהאמיני. שוק תבלינים צבעוני. ועוד כהנה וכהנה. אולי
תרמילאים ישראלים. כן, למה לא? גם מדורות המוות של שיבאלה גהת.

התזזית נרגעת לעת ערב. שוב אנחנו על גדת הגנגס. הפעם אלפי נרות
צפים בו. שוב מהדהדת המילה "מרהיב". הבחור הישראלי חוזר אל
הגסט-האוס. בפינת הרחוב הוא רואה את הילד מהבוקר, כבר לא מנסה
למכור שום דבר. יושב ליד ערימת הסמרטוטים. המצלמה מתמקדת שפניו
- מיואשות, חרוצות דמעות.
הבחור הישראלי ניגש אליו, ועכשיו מבחין באחות של הילד. מתה.
בצר לו, הבחור הישראלי נותן לילד ההודי מאה רופי. כמה גלויות
ניתן היה לקנות במאה רופי הבוקר? ומה כבר אפשר לקנות בהן
עכשיו? שריפה בקרבת הנהר.
קולו של הגיבור: אומרים שהיחס של ההודים למוות שונה מזה של
אנשי המערב. שהם מקבלים אותו כחלק ממעגל החיים. לא רואים בו
טרגדיה. אולי זה נכון.
המצלמה מתמקדת בפניו לאות הייאוש של הילד.

ליאת היקרה,
חבל לי שאת לא עונה. נדמה לי שכבר הפכת ל"חברה דמיונית". שאין
קשר הכרחי בין ליאת ה"אמיתית", ובין זו שאת מכתבי אליה אני
מנסח בראשי כל הזמן, ומקליד כעת.
אני מעדיף אותך בשר ודם (באמת!), אבל נראה שבינתיים אצטרך
להסתפק בהשתקפות שלך בתוכי...
אנחנו עדיין בוורנאסי. וואג'די התאושש מהרעלת המזון שלו, ואני
התאוששתי מה"רצח" של הילדה ההודית. אני מניח שזה טבע האדם -
להזדעזע ממקרה פרטי של מוות אפילו בעיר כמו וורנאסי, שאנשים
בעצם מגיעים אליה כדי למות. למהר להאשים את עצמך במוות שלכאורה
יכולת למנוע, ולצד זה, להתאושש מרגשות האשם די מהר.
זה נראה לך נורא?
ואם כן, למי זה נראה נורא - לליאת בשר ודם, או לליאת דמיון
ועשן?
וואג'די מתלהב מאד מהעיר. הכל יפה בעיניו. זה נחמד מאד להסתובב
איתו כשהוא במצב רוח כזה. ההתלהבות שלו מדבקת. הוא כמעט מכריח
אותי לראות את העולם דרך העיניים שלו, ודרכן באמת הכל מאד יפה.
אפילו, איכשהו, המוות.
מסתבר שאת הרעיון לבקר בוורנאסי הוא קיבל מאיזה גורו בדרמסאלה.
למעשה, גורו ישראלי. מסתבר שיש חיה כזו. איזה תרמילאי ישראלי
שהתנחל באשראם, וכדרכם של ישראלים, אצה לו הדרך, ואחרי שנתיים
הכריז על עצמו כ"מואר" (להודים, או אולי לטיבטים, זה לוקח כל
החיים). מה שמפתיע הוא שהנזירים הבודהיסטים קיבלו את ההארה
שלו, ובעקבותיהם, גם המערביים הרבים שמגיעים לשם.
הגורו הישראלי הסביר לוואג'די שעליו לחזור לניו-דלהי, לפגוש שם
ישראלי שידמה בעיניו לאח ("כמו ישמעאל ויצחק", ציטט וואג'די),
ויחד איתו להגיע לוורנאסי.
מה אמור לקרות כאן? וואג'די לא יודע, אבל מרגיש שזה כבר מתהווה
סביבנו.
הוא קצת משתגע, אבל באופן סימפטי.
בינתיים, הוא מתמקד בפרויקט שאולי הזכרתי באי-מייל קודם.
"איבוד הבתולין", כלשונו. למצוא בשבילי שיקסע שתגאל אותי
מקיבעון הישראליות.
האמת שיש כבר מישהי על הכוונת. בחורה יווניה בשם גלאוקה. איזה
יום טיילנו ליד הנהר ועצרנו להסתכל בנער שהכין כוסות מחימר. יש
לו גלגל ענקי (נדמה לי שבעברית זה נקרא אובניים), שאת החלק
התחתון הוא מסובב ע"י מכות עם מקל גדול. כשהגלגל צובר מהירות,
הוא זורק במרכז החלק העליון גוש של בוץ, ובזה אחר זה צר ממנו
ספלי חימר קטנים. זה מאד מרשים. הכל קורה מהר כל כך. תוך כמה
דקות מתייבשים לידו שורות על שורות של ספלונים מושלמים.
וואג'די, כהרגלו כאן, התלהב בקול רם. גלאוקה, שעמדה לידנו,
אמרה במבטא שלא הצלחתי לפענח: "איף יו סינק דט דיס איז
אימפרסיב, יו שוד סי מי וורק."
זה משפט שדי משקף את האופי שלה. יש בה בטחון עצמי מוחצן מאד.
שחצני, אפילו. וכמו בהרבה מקרים, נדמה שהוא מכסה על כאב פנימי
עמוק.
בדרך אל הסטודיו שלה היא סיפרה לנו שהיא יווניה, ושלעולם לא
תוכל לחזור ליוון. היא עשתה דבר נורא, ובעקבותיו ברחה משם,
שינתה את שמה, למדה קדרות.
מה עשית? מה עשית?
לא רוצה לספר. משנה את נושא השיחה. הריח הזה, של הבשר הנשרף,
לא משגע אתכם?
התרגלנו, ענה לה וואג'די, והסביר: אני פלסטיני והוא ישראלי.

גלאוקה יושבת ליד אובניים חשמליים, עם ידית שקובעת את מהירות
הסיבוב. היא לשה גושים של חימר מיובא מהולנד, שוקלת, וזורקת
במדויק אל מרכז הגלגל. ידיה טובלות בקערת מים, לוטפות את הגוש,
והוא, חומר ביד היוצר, צומח להיות כדים גבוהים. אמפורות רחבות
כתפיים שחמוקיהן שופעים.
"זה קסם." אמר וואג'די בהתפעלות, אבל גלאוקה נתנה בו מבט קשה:
"לא, לא קסם. מיומנות. עבודת כפיים. מים ואדמה."
כשרצה לגעת בכד המושלם, שוב נזפה בו: "החימר עוד רך. כל נגיעה
משאירה סימן."
כך, בשני משפטים, העלתה באוב גם אותך, וגם את ווליד.

מתגעגע,
דני.

> דני, מה העניינים?
> מצטערת של כתבתי קודם. האי-מיילים ממך מ-ד-ה-י-מ-י-ם! איך
אתה מצפה שאוכל
> לענות עליהם בכלל...
> האחרון היה ממש נפלא. "התרגלנו, אני פלסטיני והוא ישראלי" -
גדול!!!
> מקווה שיצליח לך עם היווניה, ושהיא לא שמנה עם שפם...
> מיליון נשיקות,
>    ליאת.

ליאת ליאת ליאת!
איזה כיף לקבל ממך תשובה סוף-סוף!
היווניה לא שמנה ולא משופמת, ואפילו לא בטוח שהיא יווניה...
נראה שמעורב בדם שלה משהו אפריקאי, או אני לא יודע מה. המבטא
שלה לא דומה בכלל לגליקריה - נקודת ההשוואה היחידה שיש לי...
הסקס איתה היה, אם להשתמש בתואר השם שלך, מ-ד-ה-י-ם. אמרתי לך
פעם שאחרי שקצת מתרגלים לעניין, מגלים שסקס יכול בקלות להיות
רע, אבל כשהוא טוב, הוא די אותו דבר (כמו המשפחות בפתיחה של
אנה קרנינה...). אז שתדעי - דיברתי שטויות! גלאוקה הזו היא לא
כמו שום דבר שהכרתי.
האמת, נהגתי בחוסר אחריות משווע. כשהעניינים התלהטו ורציתי
לשים קונדום היא הניחה את ידה על ידי (חמה מאד, כמעט שורפת),
ואמרה: "זה בסדר. לא צריך."
אם הייתי במלוא חושי, או אפילו באיזשהו אחוז לא זניח מהם,
הייתי כמובן מתעלם ממנה. אבל איכשהו, באותו הרגע, במגע הזה
שלה, היא היתה לגמרי משכנעת.
מה שהכי מוזר הוא שגם עכשיו, כשאני יודע בראש שזה לא היה בסדר,
בתחושה שלי זה היה משהו טוב. אני לא מתכוון לזה שהסקס היה טוב.
אני מתכוון שאני בטוח שלא חטפתי איידס, ואני מרגיש שגם אם היא
תכנס להריון ממני זה יהיה בסדר. זה אפילו ישמח אותי.
לא בקטע מצ'ואיסטי הזוי (אני נזכר במערכון של החמישיה, עם שי
אביבי רוקד בחדר בשאגות "המזריע!"), אלא שאני אשמח אם יהיה לי
ילד. מוזר, לא? הרי בסופו של דבר זה היה הקש ששבר את גב הגמל
של רותי. זה היה האולטימטום שסרבתי לקבל.
את אמרת לי, בצדק, שהיא לא היתה בסדר בזה שהיא הציבה
אולטימטום. שבאהבה צריך לדבר, לא לדרוש. אבל האם נראה לך
שעזבתי אותה בגלל עצם העמדת האולטימטום, או בגלל שלא רציתי
ילד?
אני שואל כי אני באמת לא יודע.
אם זה יהיה בן, אקרא לו ווליד, ואם בת -  ליאת.
מה דעתך?
וואג'די אומר שאני משוגע. שם התואר הזה, שאולי נכון יותר לכתוב
אותו, כמוך, מ-ש-ו-ג-ע, נזרק לחלל האוויר שבינינו הרבה מאד.
וורנאסי משפיעה עלינו בצורה משונה. אולי זה קשור לכך שהסמים פה
חוקיים, הלכה למעשה.
רציתי כבר מזמן להציע לך, ובעקבות תשובתך שובת הלב אזרתי עז:
אולי תבואי לכאן? יכול להיות לנו כיף גדול יחד.
שלך,
דני.

ליאת,
מכתב קצר, כדי להרגע (אפילו לא בדקתי אם כתבת לי).
אני חייב לעזוב את וורנאסי. לדרמסאלה, או לדלהי, או חזרה לארץ.
כל מקום שהוא לא העיר המטורפת הזו.
הבוקר רבתי נוראות עם וואג'די. אמרתי לו דברים איומים. בין
השאר: "באתי להודו כדי לברוח מכל הערבים, והנה אתם נדבקים אלי
בכל-זאת."
בערב ניסינו להתפייס. תחילה במילים. סיפרתי לו בפעם האלף
שהייתי נוסע בשיירות המזון של תעאיוש. שאין לי בעיה עם ערבים,
ושבכל מקרה אני חושב עליו כבן-אדם, כחבר, כאח. לא כערבי. אבל
המילים היו חלולות, שחוקות מרוב שימוש. לא היה בהן די.
מצאנו דרך אחרת להתפייס.

ליאתי,
אני כותב לך מדרמסאלה.
המון זמן שלא כתבתי, אני יודע, אבל גם את לא, ובכל מקרה מבחינה
חוקית אנחנו מכוסים: אי-מייל כותבים רק כשיש חשק ויש על מה...
אז מה היה לנו בכל הזמן הזה?
המון נסיעות. המון זמן למחשבות. ניסיתי להבין איפה בדיוק החיים
שלי השתבשו, ותוך כדי התהליך הזה הבנתי פתאום מה אני אומר
לעצמי: החיים שלי משובשים.
אז מה עשיתי לא נכון?
בתיכון הייתי תלמיד טוב. עשיתי בגרות בחמש יחידות מתמטיקה
וביולוגיה. היו לי חברים. למשך חודשיים מאושרים מאד בשמינית
אפילו היתה לי חברה.
בצבא... הטירונות בשריון היתה סיוט, אבל די מהר יצאתי לקצינים,
וגם אם לא ממש נהנתי, היה מעניין. היתה לי תחושה ברורה שאני על
"הדרך הנכונה."  
ואז בית הספר לאומנות חזותית. ההורים שלי רצו שאלמד רפואה, או
לפחות משהו באוניברסיטה, אבל אני התעקשתי על קולנוע. למה בעצם?
כי יואב אמר? כי רציתי להוכיח לו שאני לא פחות משוגע-על-קולנוע
ממנו?
האם שם התחיל השיבוש?
שנינו סיימנו בהצטיינות. סרט הגמר שלנו קצר שבחים, לקח אותנו
אפילו לפסטיבל סרטי סטודנטים בסקוטלנד. עדיין נראה היה שאני על
הדרך הנכונה.
אז מה השתבש?
רותי? לא אהבתי אותה מספיק? מיהרתי מדי להתחייב לה? אני חושב
שכן אהבתי אותה, לפחות בהתחלה. כל הזמן בעצם. את לא אהבת אותה.
יואב זלזל בה. אבל אני כן אהבתי אותה. כך נדמה לי.
אז איפה הכל השתבש?
וואג'די כבר לא רוצה לשחק איתי ב"מה היה אילו", אז אני משחק עם
עצמי. אילו הייתי מתחתן עם רותי, קונה איתה דירה ועושה איתה
ילדים. אילו הייתי אומר לך "כן", בקצה הלילי של פגישתנו
האחרונה. אילו הייתי אומר לוואג'די "לא".
אז מה היה קורה? אז החיים שלי לא היו משתבשים?
מאז וורנאסי, וואג'די הפך עורו, והפך שתקן. כשאני מעז לחלוק
איתו את השאלות האלה הוא עונה לי, לאה: "תפסיק, החיים שלך לא
משובשים."
אז במקום לו, אני מספר לך... בשר ודם או עשן ודמיון?
מקווה שאצלך הכל טוב,
דני.

ליאת,
הייתי שמח לקבל מכתב ממך. נדמה לי שהוא היה עוזר לי להתאפס.
לנחות.
החמצנו את הגורו הישראלי של וואג'די.  הואטס חזרה לארץ, לחתונה
של אח שלו.
וואג'די, שמוצא משמעות קוסמית בכל דבר שקורה לנו, התנגד בכל
תוקף לפירוש שאני נתתי לדבר: הגיע הזמן שגם אני אחזור.
למה יש לך לחזור? שואל אותי וואג'די, ומוסיף, באיום: פה החיים
שלך טובים, שם הם משובשים.
למה יש לי לחזור?
בחדר העריכה של הזכרונות עובדים בימים אלה עד השעות הקטנות של
הלילה. מתהפכים מצד לצד במיטה, חותכים ומדביקים חתיכות של
צלולואיד עד שהשחר מפציע. מה את אמרת. מה אני אמרתי.
אמרת לי פעם: "הייתי בת שבע-עשרה, כל נגיעה השאירה בי סימן."
את השארת בי סימן. המשפט הזה השאיר בי סימן. האם את בכלל זוכרת
אותו? האם את בכלל קוראת את השורות האלה?
למה יש לי לחזור?
אני אומר לוואג'די: שפה, תרבות, בית.
הוא אומר: ילדים, מילואים, משכנתא.
לפעמים הוא גם מחווה את דעתו על התרבות הישראלית. אלתרמן? הוא
לועג לי. לאלתרמן אתה מתגעגע? בכל מקום אחר הוא היה אומר תודה
אם היו מכירים בו כפזמונאי. או אולי לאחד לחרש מילים שיכור
אחר? ביאליק? טשרניחובסקי? אלה שמות של רחובות. זו לא תרבות.

אנחנו זרים כאן, אני אומר לו.
נהיה זרים גם שם. ביחד או לחוד. בתל-אביב או בעמאן.
אנחנו משתגעים כאן.
טוב לנו כאן.
בלילה הקודם, כשכבר הצלחתי להירדם, חלמתי שאני שוב בוורנאסי.
או שאולי זה היה כפר האגדות אמוואס? על כל פנים, גלאוקה ואני
עמדנו במרפסת הסטודיו שלה, מעשנים, ופתאום, בשביל מתחתנו,
הבחנתי בווליד צועד לצידו של בודהא שמנמן וחייכני. נופפתי
אליו, קראתי: "וליד! איפה היית כל השנים האלה?". שמחתי מאד
שהוא בסדר, שהכל בא על מקומו בשלום. אבל הוא לא הבחין בי,
ונעלם בעיקול המקיף את הגבעה. התכוונתי לרוץ אחריו, אבל ידה
החמה של גלאוקה (או שמא היתה זו רותי?) עצרה בעדי. "אבל הסוף
של הסיפור..." מחיתי, "מה עם הסוף של הסיפור?"
זה בסדר, אמרה גלאוקה-רותי, הוא לא מעניין אף אחד.
למה יש לי לחזור?
תגידי לי את.