נובמבר, אותה תקופת השנה שבה נולדתי, חודש חשוך וקר, אך החושך
והקור היו בלתי נפרדים מההרגשה שעטפה אותי במשך כל חיי,
הבדידות.
אני לא יכולה להגיד שאני מכוערת, גם לא טיפשה... במילים של
מישהו אחר אני מן סוג של מלאכית שבאה לבקר פה כדי להציל כמה
נשמות אבודות.
בסדר... דימיון מפותח, אבל עדיין כיף להאמין בזה שאני שווה
משהו. בת 17, כבר הספקתי להכיר ולראות, גם קצת ללמוד ביחד עם
הרבה טעויות שעשיתי בדרך, אבל לא נורא, זה הגיל. אני צריכה
לצבור ניסיון ממשהו לא?
במשך תקופת החיים הקצרה שלי היו לי הרבה אהבות, רובן נכזבות אך
אמיתיות לגמרי. האחרונה נמשכה חודש ובסופה קיבלתי מכות ממנו,
אין מה לעשות, קיבל קשה את זה שעזבתי אותו...
באותו ערב מוזר הכרתי את אור, בחור נמוך וכהה עור, לא זכרתי
כל-כך את המראה שלו אבל זכרתי שיש בו משהו מיוחד, הוא היה
היחיד שהצליח להעלות לי חיוך על השפתיים, אחרי אותה ה"תקרית".
הוא גרם לי להבטיח לו שבבוקר אני קמה ישר למראה, מחייכת בכל
הכח וישר מרימה אליו טלפון (ביחד עם החיוך המטופש שהיה מרוח על
הפנים, עשיתי כך), הוא היה עסוק... לא משנה, אחרי כמה ימים
נפגשנו וקבענו שאנחנו ביחד.
לא הכרתי אותו עדיין, לא ידעתי מי הוא, אבל היה בו משהו
מיוחד... הוא גר על גגות ת"א, הרוויח כסף מכל מיני עבודות
מזדמנות ואני למדתי בכיתה י"ב, עברנו המון ביחד לטוב ולרע, אני
הרגשתי הרגשה מדהימה כשהייתי איתו. הכל היה מושלם, והוא הומלס
בלי כלום רק עם הרבה הרבה אהבה. הוא שבר לי את כל התיאוריות של
ה"בית עם חצר ובריכה ענקית, כמה רכבים" וכל השטויות...
הוא התחיל לעבוד, עבר לדרום, רחוק ממני. גר שם עם המשפחה שלו.
באותה תקופה בערך גיליתי שקוראים לו אלעד, אור זה השם השני,
פרט מאוד חשוב בשבילי.
הוא ניסה את כל סוגי העבודה האפשריים, ואני... ניסיתי לתמוך
כמה שרק אוכל, ידעתי שיצא ממנו משהו!
אהבתי, אחרי תקופה די ארוכה הוא חזר לת"א וגר אצלי, בסוף הוא
אפילו שכר דירה... עבד במסעדה בת"א והכל היה מושלם...
ואני עדיין... כמו כל חיי... הרגשתי בודדה!
הרגשתי ניצול, נפשי, פיזי וכלכלי, האם זה דימיון או מציאות?
החלטתי לא להסתכן ופשוט לברוח, אחרי שנה וחודשיים בדיוק אני
והוא גמרנו, הוא חסר לי... ועכשיו נובמבר, אותה תקופת השנה שבה
נולדתי, חודש חשוך וקר, אך החושך והקור היו בלתי נפרדים
מההרגשה שעטפה אותי במשך כל חיי, הבדידות.
אני לא יכולה להגיד שאני מכוערת, גם לא טיפשה... במילים של
מישהו אחר אני מן סוג של מלאכית שבאה לבקר פה כדי להציל כמה
נשמות אבודות.
בסדר... דימיון מפותח, אבל עדיין כיף להאמין בזה שאני שווה
משהו. בת 18, עוד לא הספקתי להכיר ולראות... עדיין ילדה, במשך
תקופת החיים הקצרה שלי עוד לא היו לי אהבות, זאת הבנתי רק
עכשיו, ואני שתמיד הסתמכתי על מישהו צריכה לסלול לעצמי מסלול
חדש, לבד! |
