ארגנתי את עצמי. תמיד הייתי מאורגנת כזאתי.
לקחתי ספר, ומגזין בידור ואפילו שמתי קלטת בווידאו ואת השלט
ליד המיטה, שיהיה קרוב.
הדלקתי את המיזוג והפעלתי את המערכת ואז לקחתי את החפיסה ואת
הבקבוק מהארון.
הרגשתי כמו גיבורה מסרט ישן שחור לבן.
נכנסתי למיטה והתכסיתי בסדין  לבן ארוך מאוד, לגמתי קצת
מהוודקה ולקחתי שני כדורים בבת אחת, ואחר כך שלושה ועוד שלושה
עד שפתאום לא היו כדורים יותר, וגם לא וודקה.
בהתחלה לא הרשתי את ההשפעה של הכל, ואז נהייתי קצת שיכורה.
היה בי דחף עצום להקיא שלאיטו הפך למועקה מחורבנת.
השתדלתי להתעלם מהתחושה הגועלית שהלכה והצטברה בתוכי וניסיתי
קצת לקרוא ספר, אבל האותיות והמילים השתעשעו להן על הדפים,
למגינת ליבי הרבה, וכעבור כמה דקות התייאשתי. התחלתי לראות
כפול.
בתחילה חשבתי, ומה אם ימצאו אותי וישלחו אותי לבית חולים או
למחלקה פסיכיאטרית, או יותר גרוע, לבית חולים לחולי נפש?
ומיד פסלתי את האפשרויות הללו. הרי ההורים שלי והחבר שלי
בחוצלארץ ולא דיברתי עם אף אחד מהחברים שלי כבר יומים. אף אחד
לא יפריע לי לגמור עם זה.
ברגע של מודעות נזכרתי שלא כתבתי מכתב התאבדות וניסיתי לגשת
לחפש דף, אבל הייתי חלשה מדי והבטן שלי עשתה בוחוש בוחוש כבר.
אז וויתרתי. כמו פעמים רבות קודם לכן.
ואז קרה הבלתי יאומן, הכל מסביבי קיבל גוונים אחידים של
אפור-שחור-לבן והיה פייד אאוט. וזהו. זה נגמר.
כמו בסרט ישן שחור לבן.