הבנתי שהאושר זה לא העיקר בחיים. זה חשוב שיהיה לך אושר, אבל
יותר חשוב לספר לאנשים שאתה מאושר. הרי מה זה יעזור אם מרגישים
שמחים, מרגישים טוב וערניים - אבל אין מי שיראה את זה.
אפשר לצעוק כמה שרוצים "אני מאושר!אני מאושר!", לצרוח ולרוץ
בכל הבית כמו משוגע - אבל אין מי שישמע אותך.
מה התועלת בלשיר "תראו אותי אני שמח סתם היום" אם אף אחד לא
רואה?
לכן, חשוב להיות מאושר. אך יותר חשוב שיהיה מישהו שיחלוק איתך
את האושר.
נכון שאני נשמע כמו דובון אכפת לי - מתוקי כזה שמטיף לילדים
קטנים תמיד לשמוח אפילו אם זורקים עליהם קליפות של תפוזים בגן;

או לחלופין, אחד מההיפים הניו אייג'ים שמכרו את הפרארי (או את
החיפושית במקרה שלהם) וגילו שללכת זרוק עם שרוואל, כפכפים
וראסטות כמו באיזה אשרם בהודו זה "משחרר את הצ'קרות" ועוזר
לאחווה, לשלום ולדו קיום, בדיוק כמו שחיילים שפולשים למוקטעה
עוזרים לדו קיום.
חשוב לציין שאת כל הדברים האלה אני אומר ממעמקי הבדידות שלי
והשיממון הרגשי  שאני נמצא בו.
אף פעם לא מרגישים בודדים עד הרגע שבו חייבים לספר למישהו משהו
ואין למי לספר, אז פורקים הכל על הדף.
ללכת לפסיכולוג זה לא הפתרון. חשבתי על זה עמוקות והבנתי שלשלם
מאות שקלים למישהו כדי שישמע אותי זאת לא הדרך לישועה.
אותו דבר אני יכול לעשות בתכנית רדיו שכל פרחח שיודע ללחוץ על
כמה כפתורים מנחה בתחנת רדיו המקומית.
הפתרון היחיד שכרגע נראה לעין הוא להשיג לי חברים. אך משום מה
זה לא נראה כ"כ באופק,  מה גם שהשמת  מטרה של "להשיג חברים",
זה בדיוק כמו לשים למטרה עוד משהו נשגב מהישג יד וניסוח לוטה
בערפל כמו "ויתורים כואבים".

משום מה הכל נראה גדול ללא שום סיבה מיוחדת. דברים שפעם עשיתי
ביתר קלות  היום נראים לי כדבר שאינו בהישג יד. יש לכך 2 סיבות
הנראות לעין: א. או שהדברים באמת גדלו והם בלתי אפשריים
ב. אני קטונתי והדברים נשארו בגדלם הטבעי.
משום מה אני אבחר בתשובה ב כי אני אדם אופטימי שמאמין שאין דבר
שהוא לא אפשרי (אני באמת מאמין בשיט הזה?!).
אבל זה גם בגלל שאני חושב שאני מצטמק ומקטין את עצמי מול
הדברים ומסתגר בעצמי ולא לוקח דברים בפרופורציה הנכונה.
אולי ההקטנה הזו גרמה לי לבדידות.
נדמה כי הנה, יש לי תשובה מדויקת למצבי! אבל כל פעם שאני מנסה
לעשות מעשה משום מה אני מרגיש שאני לא מתקדם.

כעקרון אני אמור לחיות על פסגת העולם: כיתה יב, סוף תיכון, אין
הרבה לחצים, עוד מעט מתגייס, רישיון, בנות וכו'.
אך אני מרגיש שאני אפילו לא הגעתי להר. אני לא מתקרב לישועה
במטר.
אולי אם אתן לדברים לקרות, אולי אם אני לא אלחץ, יקרה משהו.
אך הנתינה הזאת לדברים להתגלגל והיותי פסיבי היא זאת שהביאה
אותי למצבי.

מעולם לא הרגשתי כה בודד. תמיד היה לי מישהו לדבר איתו ושיקשיב
לי.
אך הפעם, לא נראה כאילו מישהו רוצה להקשיב. עטפתי את עצמי  כל
כך טוב מהעולם החיצון, כך שעכשיו קשה לי להסיר את העטיפה.
זה כמו סטיקר שממאן להתקלף; תמיד אפשר לקלף קצת, להוריד את
רובו, אך תמיד יישארו ממנו שאריות שינציחו את הקיום שלו
ויזכירו שהוא היה שם.