אני לא יכול לראות כי אפלה מכסה את עיני...
אבל מה שאפשר לראות זה המהומי אור קטנים בתוך ההמון הגדול
והרועש...
אני נקודה קטנה בתוך דבר גדול ורב עוצמה.
קר לי... אני רועד. החושך הגדול מכסה הכל.
הכל זה רעש ההמונים.. אבל אני מנותק ממנו. זה רק אני, האפלה,
והמהומי האור...
אני מרגיש מוזר. משהו קורה לי. אני מרחף. מעל הכל. אני עדיין
רואה מרחוק את ההבהובים של האור.
אני עוצם עיניים. לא מרגיש כלום. רק את הרוח מצליפה על הפנים
שלי אני משהו מושך אותי לאנשהו. אני לא יודע לאן.
זהו, עברתי את הרעש... אני מסתכל למטה, אני מעל הים. הוא גועש
וסוער, אפל וחשוך... כל מה שאפשר לראות זה באופק, מגדלאור קטן,
מתנוסס ברקע של שדות חקלאים.
קול של כלב מיילל לאור הירח המלא שובר את הדממה.. פתאום, אני
מפסיק לרחף, אני מתחיל ליפול לעבר האדמה.
משום מה, אני לא מודאג.. אבל אני ממשיך ליפול' הנפילה ארוכה,
יותר משחשבתי. בדיוק מטר לפני שאני מגיע לאדמה אני נעצר
והנפילה נבלמת. אני בחזרה על הרגליים' עוד מטושטש מכל מה שהרגע
קרה מתקשה לתפוס.
כואב לי הראש... פתאום מגיחה מוליד נערה' נערה יפה.
היא מסתכלת עלי במבט חודרני, עם חיוך ואומרת "שחה תמיד במעלה
המפל, אני תיפול עם זרמו"
מפנה את הגב ונעלמת בחשכה...
אני, עדיין מבולבל, עם כאב ראש חזק. נופל ארצה ומאבד את
ההכרה...
חזרתי להכרה. קמתי.
פתחתי את העיניים. ולפתע הסתנוורתי. כבר לא היה חושך ואפלה,
להפך, היה לבן בוהק, לבן מסנוור, הכל היה לבן ורק לרגלי היו
אבנים אדומות שמהן בקעו שושנים שחורים. לא היה לי חוש כיוון,
ולא ידעתי מה לעשות. אותה תחושה של חוסר אונים כמו בתוך ההמון
והאפלה.
פתאום ראיתי את אותה נערה שראיתי קודם לכן, הסתכלה בי, קרצה
אלי והתחילה ללכת החלטתי ללכת בעקבותיה, הגענו לחומה, חומה
גדולה.
אמרתי לה "מה עושים עכשיו?" היא חייכה ואמרה "ישנן כמה דרכים.
אבל לכל דרך תוצאה אחרת, אתה יכול לשבור חור בתוך החומה ועבור
דרכה, אם אתה מתמודד עם בעיות בדרך של אלימות. אך תיזהר שהחומה
לא תתמוטט עליך.
אתה יכול לטפס מעל החומה, אם אתה מעדיף לא להתמודד עם הבעיה,
אבל אח"כ תצטרך לרדת וליפול ארצה. הדרך השלישית היא דורשת יותר
מאמץ וחשיבה, תוכל ללכת לאורך החומה ולחפש מוצא או פתח ליציאה.
זה להתמודד עם הבעיה בחשיבה." בחרתי לחפש פתח. ולבסוף מצאתי.
עברנו. שאלתי לאן אנחנו הולכים והיא ענתה "את זה, רק אתה תבחר"
המשכנו ללכת..
הדרך השתנתה.. השמיים הכחילו והלכנו על עפר.
הגענו להתפצלות דרכים. היא אמרה "מצד אחד אתה יכול לבחור ללכת
דרך יער אפל, מכושף, ושופע בהרפתקאות, אך גם סכנה ומיסתורין,
מצד שני תוכל לבחור ללכת ברחוב מואר, עם פנסי רחוב אך הדרך
תהיה משעממת"
בחרתי ללכת דרך היער. לבסוף, אחרי כל הדרך הארוכה שעברנו ביער,
שעליה לא אפרט הגענו לגבעה ובראש הגבעה הייתה בקתה.
פתחתי את הדלת, ונדהמתי. בפנים ראיתי ארון עם 8 סוגים שונים של
גיטרות, מחשב משוכלל, שפע של אוכל, ועוד המון דברים.
שאלתי "מה כל זה?" והיא אמרה "זה, אלו הם החלומות שלך, ומכיוון
שאת הדרך עד עכשיו, בחרת לעשות בדרך שלך, ובדרך שמשקפת אותך,
הגעתי ליעד שרצית... אתה מבין, בחיים אפשר ללכת בכמה דרכים,
אפשר לרדת יחד עם המפל, לבחור בדרך המקובלת, מה שמשקפת אנשים
אחרים. מה שלא משקף אותך זה אפשרי, אך בסוף תגיע לאותה נקודה
שבה התחלת.
אך אתה יכול ללכת במעלה המפל, וכשיש הצטלבויות דרכים בחיים,
תבחר בדרך שהכי תשקף אותך. גם אם זה כרוך בסיבוכים אחרים. בדרך
זאת, תוכל להשיג כל דבר שתרצה בחיים. רק תעלה במעלה המפל. כי
ללכת עם הזרם שבמפל, זה לרדת למטה."
סיפור סוריאליסטי/פסיכולוגי שכתבתי. הסיפור בעיני אומר המון
על הבן אדם, מפני שכל בחירה של מעשה מובילה לתוצאות אחרות.
ישנו ציטוט משיר של להקה אהובה עלי
"Life is a waterfall,We`re one in the river,And one again
after the fall"
מהשורות הללו הסיפור הושפע. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.