באיטיות מעצבנת נכנס קו 301 לתחנה המרכזית. הוא יצא לקראתו,
וכשהדלת נפתחה הוא טיפס באיטיות אל הנהג. כבר חמש שנים שהוא לא
נסע בקו הזה. כבר חמש שנים שהוא לא נסע באוטובוס. פעם הוא היה
נוסע בקו הזה כל יום. פעמיים.
הוא הגיש לנהג שטר של חמישים וסינן "אשקלון".  כשהוא היה חייל
הוא לא היה צריך לשלם. הוא היה עולה לאוטובוס, מראה חוגר והולך
לשבת.
בזמן שהנהג חיפש שטר של עשרים בשביל העודף הוא הסתכל מסביב. זה
היה אוטובוס די ישן, מהירוקים. לפני חמש שנים אלו עוד היו
אוטובוסים די חדשים. למען האמת, הוא עכשיו נזכר שגם בפעם
האחרונה שהוא נסע באוטובוס, זה היה על אוטובוס כזה. ירוק. גם
האוטובוס שלה היה ירוק.
כשהנהג הביא לו את העודף והפתקית הוא התחיל לחפש מקום לשבת.
"מוזר" הוא פלט. לפני חמש שנים האוטובוס אף פעם לא היה כל כך
ריק בתחנה הזאת. הוא תהה איפה כל החיילים שתמיד אכלסו את
האוטובוס עד אפס מקום. הוא ניסה להיזכר אם קרה משהו, או שמשהו
השתנה; אולי הזיזו את תל נוף, או סגרו את מז"י. ואז הוא הבין.
השעה הייתה כבר אחת עשרה בבוקר, כל החיילים כבר היו בבסיס. הוא
אף פעם לא נסע בקו הזה כל כך מאוחר.
הוא התיישב במקום המועדף עליו ליד הדלת האחורית. הוא נזכר
בשיחה שהייתה להם, שיחה בה הוא הסביר לה למה זה לדעתו המקום
המושלם באוטובוס.

"תדמייני לרגע שעולה מחבל לאוטובוס,כן?"
כן
"עכשיו סביר להניח שמרוב הלחץ ברגע שהוא יהיה על האוטובוס הוא
יפעיל את המטען. במצב הזה לנוסעים בחלק הקדמי של האוטובוס אין
ממש סיכוי. עדיף להיות בחלק האחורי. ואם כבר בחלק האחורי עדיף
להיות כמה שיותר קרוב לדלת, כדי לצאת מהאוטובוס כמה שיותר מהר.
"
אתה ממעיט. גם בערך הפיגועים וגם בערך המחבלים.

הדמעות חנקו אותו, והוא חנק אותן, הוא באמת המעיט.
האוטובוס יצא מהתחנה המרכזית. הוא נסע במסלול הקבוע שלו, אותו
מסלול בדיוק בו הוא היה נוסע כל יום בדרך לבסיס. כל יום עד
שקרה מה שקרה. עכשיו הדמעות כבר לא הסכימו להיחנק יותר, והן
החלו לטפטף מבעד לעיניו. הוא הרגיש את עצמו חוזר לאותו בוקר,
לפעם האחרונה שבה הוא ראה אותה.

זה היה יום ראשון בבוקר. הם היו אחרי סופשבוע מוצלח במיוחד שבו
הם נהנו יותר ממה שהם נהנו כבר הרבה זמן. זה גם היה היום
הראשון שלה בבסיס החדש, הפתוח. עד עכשיו הם התראו רק בסופי
שבוע, אבל באותו היום, היא הייתה אמורה לחזור כבר בערב. הם
שניהם היו מאוד נרגשים. הוא זכר שהם התחבקו הרבה, מנסים למתוח
עוד קצת את הרגעים שלהם ביחד. הם הלכו ברגל ביחד לכיוון תחנת
הרכבת. הרכבת שלה הייתה בדיוק חמש דקות לפני האוטובוס שלו, מה
שנתן לו זמן ללוות אותה לתחנה, ואח"כ לחצות את הכביש ולתפוס את
האוטובוס. היא הייתה מאוד נרגשת. הוא הרגיש את זה בחיבוק שלה
וגם במילים שלה שהיו קצת מבולבלות. היא דיברה הרבה על הבסיס
החדש וגם על כמה זה שהיא תחזור מעכשיו כל ערב הביתה, אליו,
עושה אותה מאושרת. היא גם תכננה מה הם יעשו בערב, כשהיא תחזור.
כל אותו הזמן הוא רק הלך לידה, מחבק אותה. הוא לא אמר כלום, רק
בהה בה והרגיש מאושר. היא באמת הייתה הכל בשבילו.
כשהם הגיעו לתחנת רכבת הם עצרו בחוץ. היו להם עוד כמה דקות.
הוא חיבק אותה חזק, הידיים שלו באותו המקום שבו הן מחבקות אותה
כבר שלוש שנים. לפעמים נדמה היה לו שיש לה שקעים מיוחדים בגב
שמיועדים בדיוק לידיים שלו. גם הידיים שלה היו עכשיו בשקעים
שבגב שלו. הוא רצה להגיד לה את זה. פתאום שטפה אותו תחושה
שגרמה לו לרצות להגיד לה הכל, ועכשיו. הוא רצה להגיד לה כמה
שהיא חשובה לו, ואיך בלעדיה הוא לא היה שורד את השנים האלו,
ואיך שהיא עושה אותו לבנאדם כל כך הרבה יותר טוב ממה שהוא
באמת.
אבל באותה מהירות שהתחושה הזאת באה היא גם הלכה, אז הוא פשוט
אמר לה שהוא מקווה שיהיה לה יום טוב, בלי בעיות מיוחדות, ושהוא
אוהב אותה.
אח"כ היא הלכה לרכבת שלה והוא הלך לאוטובוס.

והנה עכשיו הוא שוב באוטובוס. מבחינתו זה יכול היה להיות אפילו
אותו האוטובוס בדיוק. הוא הסתכל מהחלון וראה את הנוף העירוני
מתחלף. הוא ידע שזה אומר שהאוטובוס עבר את גדרה ובקרוב הם
יגיעו לצומת מסמיה. הוא זכר את המסלול בעל פה. הוא גם זכר את
הדרך שלה בעל פה.

הרכבת של חמישה לשבע, אח"כ מ"תל אביב מרכז" אוטובוס לרב- מכר.
זה די פשוט למען האמת.
"טוב. ומתי אנחנו מדברים?"
ארוחת צהריים זה בשתים-עשרה וחצי. אז באחת.
"טוב. אני אתקשר."

הוא זכר איך אחרי שהוא שמע על הפיגוע הוא נלחץ קצת, אבל בגלל
שכבר היה רבע לשתים עשרה הוא החליט לחכות עד אחת לפני שהוא
יתקשר. הוא אפילו חשב על איך הוא יספר לה שהוא דאג שקרה לה
משהו בפיגוע וכמה טוב לשמוע את הקול שלה. ברבע לאחת הוא כבר לא
היה יכול להתאפק. הוא התקשר אליה אבל הפלאפון היה כבוי. הוא
זכר שהיא סיפרה לו שבתוך הבניין שבו היא משרתת הפלאפונים
חייבים להיות כבויים.
הוא חיכה חמש דקות ואז הוא התקשר עוד פעם. הפלאפון עדיין היה
כבוי. אחרי שעה הוא כבר לא יכל להתאפק והוא התקשר אל אימא שלה
לשאול אם היא שמעה ממנה.

פתאום הוא הבין שמישהו מדבר אליו. זאת הייתה בחורה במדים. היא
אפילו הייתה קצת דומה לה, אבל לא. היא ביקשה לשבת. "אני מעדיף
לשבת לבד. יש מקום פנוי מאחורה." הבחורה הסתכלה עליו מוזר
והמשיכה אל המושב הפנוי שהיה שני ספסלים אחריו. הוא הסתכל
מסביב וראה שהאוטובוס כבר בתוך קריית מלאכי.

אימא שלה ניסתה להרגיע אותו, אמרה שהיא לא שמעה כלום, אבל בטח
הכל בסדר. הוא יכל לשמוע את המתח בקול שלה. הוא התעלם וניסה
להאמין. אחרי עוד שעתיים הוא קיבל טלפון. זאת הייתה אימא שלה.
עכשיו היא הייתה זאת שביררה אם הוא שמע משהו. אחרי זה הוא כבר
התקשר למספר שנתנו ברדיו לבירורים. הקו היה תפוס. בפעם השלישית
ענה לו קול נשי, עם מבטא רוסי כבד.

"מה שם?"
"שם?"
"כן, אתה מתקשר לברר, לא?!"
"כן..."
"אז מה שם של בנאדם שאתה רוצה לברר?"
"אהה, שם..."
"כ-כן, מה שם?"

פתאום הוא שמע את הנהג צועק: "מזי! מחנה בר לב!", והאוטובוס
עצר בתחנה. זאת הייתה התחנה שלו.
הוא לא ירד. הוא נזכר בהמשך שיחת הטלפון.

"מה קירבת משפחה?"
"חבר"
"תקשיב, אני חושבת כדאי תתקשר להורים של בחורה צעירה, ותבואו
לבית חולים."
"מה?! קרה לה משהו? מה קרה לה?"
"זה לא לטלפון. פשוט תגיע לפה עם הורים של בחורה."
ואז היא ניתקה.

הוא יצא בלי להגיד שום דבר לאף אחד. הוא זכר במעורפל איך הוא
רץ ברגל לקריית מלאכי. שם הוא תפס את המונית הראשונה שראה ונתן
לנהג מאה שקל ואת המילה "רחובות". בדרך הוא התחיל לעשות
טלפונים.
קודם כל לאימא שלו. הוא רצה את האוטו כדי לנסוע לבית חולים.
הוא קיבל. אח"כ הוא התקשר לאימא שלה, בדרך הכי רגישה שהוא יכל
הוא תיאר לה את השיחה עם המוקדנית. היא הבטיחה לפגוש אותו מתחת
לבית שלו. השיחה הבאה הייתה לקצין שלו. הוא הסביר לו במהירות
מה קרה. לקצין, שאפילו לא הרגיש שהוא עזב, לא הייתה בעיה עם זה
שהוא הלך. את שאר הנסיעה הוא לא זכר. הוא זכר שהם הגיעו אליו
הביתה. הוא לקח את המפתחות של האוטו מאימא שלו. אחרי חמש דקות
ההורים שלה הגיעו. הם נכנסו בשתיקה לאוטו והוא התחיל לנהוג.
זאת הייתה הנסיעה הכי ארוכה בחיים שלו. ההורים שלה לא דיברו.
לא אתו, ולא אחד עם השני. הוא לא העיז להפעיל את הרדיו. אחרי
ארבעים דקות שנראו כמו שבע שעות הם הגיעו לבית חולים. הוא
הוריד אותם במיון ונסע למצוא חניה. לקח לו רבע שעה למצוא חניה
ולהגיע למיון. כשהוא נכנס בדלת ההורים שלה היו ליד קבוצת אנשים
רועשת ולחוצה שהצטופפה ליד דלפק שמאחוריו ישבו שלוש אחיות. הוא
שמע צעקות בעברית, רוסית, אנגלית ואמהרית, והחליט לא להיכנס
לתוך הקבוצה הזאת.
הוא התיישב על ספסל שפשוט היה שם. ההורים שלה נכנסו לתוך
הקבוצה הגדולה של האנשים. הוא הסתכל בשעון, כבר חמש ועשרים.
הוא הסתכל על הקבוצה הגדולה של האנשים. זה נראה כאילו הקבוצה
הזאת היא יצור חי, זזה ופועמת, ופעם בכמה זמן חלקים מהיצור הזה
מתפרקים הצידה בהלם או באושר או בעצבים. הוא הסתכל שוב על
השעון, חמש ארבעים וחמש. הוא הסתכל שוב על הקבוצה של האנשים,
ההורים שלה לא היו שם.

"ג'וליס!". הצעקה של הנהג שוב עוררה אותו. הוא הסתכל מסביבו,
האוטובוס היה ריק. רק הוא והנהג. הנהג הסתכל עליו דרך המראה.
הוא נענע בראשו לשלילה והנהג המשיך לנסוע.

הוא הסתכל מסביב, בסוף הוא זיהה אותם, בצד, מדברים עם איש קירח
בחלוק לבן. הוא שם יד על הכתף של אימא שלה, והוא יכל לראות את
הפרצוף שלה נמתח. העיניים שלה התרחבו, והפה שלה נפתח בהבעה
שבעצם הייתה לה רק משמעות אחת. הוא ראה את השפה של אבא שלה
מתחילה לרעוד, ואז אבא שלה נשבר הצידה, נשען על הקיר, גולש
לרצפה ושם, על הרצפה של חדר המיון אבא שלה התפרק לגמרי. כשאימא
שלה שמעה אותו גם היא התחילה לבכות, בהתחלה הקירח עוד ניסה
לתמוך בה,  אבל אז קראו לו והוא הלך. וככה הם היו שם, שני
ההורים שלה, כל אחד מבודד בצער שלו, האבא על הרצפה בפינה
והאימא עומדת באמצע חדר המיון. זאת הנקודה שבה הוא הבין. זאת
הנקודה שבה הכל התעכל אצלו פנימה והוא ידע שהיא מתה. כל
הפחדים, כל המחשבות שבמשך כמעט חמש שעות הוא הדחיק מראשו
לחלוטין, הכל עכשיו עטף אותו באחיזה שחנקה אותו ואיימה לא
לשחרר לעולם. העיניים שלו היטשטשו והוא לא הצליח לנשום. הלב
שלו נלחץ בתוך כלוב החזה שלו והרגיש כמו בלון על סף פיצוץ. הוא
הרגיש כאילו עכשיו, כשהיא מתה, כל העולם כולו קורס עליו במלוא
עוצמתו, ולא במובן המטפורי כי אם במובן המילולי. כוח המשיכה
התעצם בצורה חסרת פשר וכל עצמות גופו השמיעו קולות כניעה. ואז
בבת-אחת הכל השתחרר. והוא בכה. הוא בכה כמו שהוא לא בכה מעולם.
בכי מסוג שהיה לו זר לחלוטין. הדמעות בבכי החדש הזה היו רק כלי
קיבול. כלי קיבול של זכרונות, של תקוות, של ציפיות. כלי קיבול
שהראה לו את כל מי שהיא הייתה, את כל מי שהם היו ואת כל מה
שעמד להיות להם. הוא ראה מתוך הבכי הזה את הפעם הראשונה בה
דיבר איתה, ואת הפעם הראשונה בה שמע אותה צוחקת. את הפעם
הראשונה בה הם התנשקו, ואת הפעם הראשונה בה הם רבו. הוא נזכר
בפיקניקים הקטנים שהיו עושים אחרי בית-ספר, בשעות אותן בילו
בהרכבת פאזלים, או תוך כדי משחק במחשב. את הסופי-שבוע השלמים
בהם הסתגרו בחדר שלו או לחילופין בשלה. הוא זכר את הדרך בה
ענייה היו נוצצות כשהייתה מתרגשת, ואת העיקול באפה כשהייתה
צוחקת. הוא זכר את העמידה שלה, ואת ההליכה שלה ואת כל צורות
הדיבור שלה. והוא ראה את כל החיים שעכשיו כבר לא יהיו להם. את
המעבר לדירה משותפת, את ההתרגשות מחיים עצמאיים, מעבודה אמיתית
ראשונה, מלעשות הכל בעצמם. את האירוסין, את החתונה, את הילדים,
את הנכדים. כל החיים שהוא ציפה להם לצידה, ועכשיו הם מתו
איתה.

"הגענו!"
"בחור צעיר..."
"תחנה מרכזית באשקלון. תחנה סופית."