גשם בחוץ. אני יושב על חלקת אבן בצד הדרך. אני מסתכל על העצים
רוקדים לצלילי הרוח הנושפת עליהם בחזקה.
יש לי איזושהי צביטה בלב , ומשהו גורם לי לחשוב שמשהו הולך
להשתנות.
מעליי זוג ציפורים העפות בהילוך איטי. לא אכפת להן מכלום, כי
הרי בקרוב יגיעו למקום טוב יותר. הן מסתכלות עלי במבט מלא
תקווה, מנפנפות בכנפיהן בחזקה ונעלמות.
ילדים קטנים משחקים מחבואים בין העצים, כלל לא מודעים לסופה
המתרחשת, כאילו תמימותם משפיעה גם על מודעות הסביבה. כלל לא
מודעים לרוח, לגשם או לסכנה. רק משחקים וצוחקים.
כלב, נהנה מטיפות הגשם הזולגות על פניו, מנסה לרדוף אחר זנבו
ומשתעשע בבוץ, גוחן מעל שקית ממתק שהושארה במקום, וחוטף אותה.
אני קורא לכלב, אך הוא כלא שומע אותי, נעלם מהמקום... נהיה קר
והסופה מתחזקת. הרוח שורקת בחוזקה.
לילה, ירח מלא. הדרך ריקה מאדם וברקע נשמעת יללת תן.
ילדה הולכת לאורך הרחוב, כולה רטובה מהגשם, היא נראית עצובה,
ולפתע מגיחה מאחוריה דמות, שאני יכול לראות רק את הצללית שלה,
מכסה אותה במעיל חם ונעלמת איתה בין הערפל.
ועכשיו לא נשאר כלום. זה רק אני, האבן והגשם. בלי ציפורים, בלי
תמימות. רק אני. ויש בזה משהו מספק, הרי אומרים "אין שכל אין
דאגות".
אז גם אין מכשולים, אז אין סכנות. האמנם?
משהו באמת הולך להשתנות.