עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ואחת, עשרים ושתיים. אני סופר
כבר שנים מתוך הרגל את שתי השניות הללו - הפרסומת הזאת נכנסה
לי כל כך חזק לתודעה שתמיד אני מקפיד לשמור מרחק.

משטרה. אני מבחין באורות הכחולים-אדומים ומאט את מהירות
המכונית למאה קמ"ש. השוטר במדים הכחולים עם העליונית הצהובה
הזוהרת עוצר את המכונית לפני, אני נושם לרווחה. רק אתמול
קיבלתי קנס על 750 שקל שעברתי בטעות ברמזור אדום, קורה. ראיתי
את הכתום מרחוק והייתי בטוח שאני אצליח לעבור - אבל עברתי
באדום - לא נורא. העיקר שלי לא קרה כלום.

היה לי חבר בתיכון שהיה לו אופנוע. הוא היה ממש נהג לא זהיר -
הוא היה נוסע על איילון ב180 קמ"ש בלי למצמץ, עד שיום אחד הוא
פשוט נמרח על הכביש. אבל אני יודע שלי זה לא יקרה, אני נהג
זהיר, וחוץ מזה, אין לי אופנוע.

פקק. דווקא עכשיו עושים עבודות בכביש, בשתיים בלילה?! אני מת
מעייפות ומחר אני צריך לקום מוקדם, יש לי פרויקט לסיים - מועד
ההגשה הוא בסוף השבוע. לפחות יש מוזיקה טובה ברדיו.
אני מביט בנהגים סביבי - במושב שלידם יושבת בחורה, אני לא זוכר
מתי לידי ישבה מישהי, חלף הרבה זמן מאז יהב. כשהיינו ביחד
בילינו הרבה בכבישי הארץ - כל שבת באופן קבוע היינו הולכים
לתור אחרי מקום מעניין אחר. בדרך חזרה היא הייתה שמה את שלמה
ארצי בטייפ ואני הייתי מתעצבן והייתי מחליף את זה לאיזה אוסף
שצרבתי. היא התרצתה רק אחרי השיר של בונו, שהוא כתב לאשתו אחרי
שהוא שכח את היומולדת שלה. אבל עכשיו אין יהב.

הטלפון צפצף. "מחר יש מסיבה בתל אביב, של אגודת הסטודנטים, של
המכללה למנהל ועובדי צוות אוויר של אל-על. אתה בא אחי?" אורן
סימס לי. הקמצן הזה. אף פעם הוא לא מתקשר, רק שולח הודעות.
"אחי, לשלם על מסיבה 60 שקל אתה יכול, אבל להתקשר קשה לך?"
סימסתי לו חזרה. אחרי דקה הוא התקשר - תקעתי את האוזניה
בפלאפון. "מה אחי? קשה כבר להרים טלפון בימינו?", "אל תשאל,
קיבלתי חשבון מפוצץ חודש שעבר", "זה בגלל כל הSMSים שאתה שולח"
עניתי לו בעוקצנות. "בכל מקרה, אח שלי, מחר יש מסיבה עם
סטודנטיות ודיילות אוויר בדום, אתה בא?", "אתה שואל אותי שאלה
כזאת ב2 בלילה, עוד לא הגעתי הביתה, אני תקוע בפקק עצבני, מחר
יש לי יום עמוס רצח ואתה רוצה שאני אגיד לך עכשיו אם אני
מגיע?", "כן", "טוב אני אחשוב על זה, אני אודיע לך מחר." טוב
אחי, ביי, נדבר." "ביי".
אורן הזה, גם כשהוא מתקשר הוא לא מרבה במילים. אבל אני מת על
הבחור הזה - הוא בחור טוב.

סוף כל סוף מתחילים לזוז. אני מגביר מ10 קמ"ש ל70. רגע, זה לא
עבודות בכביש, וואי איזו תאונה. אני בספק אם מישהו יצא משם חי.
האמבולנס עוד לא הגיע, גם המשטרה עוד לא. האטתי שוב ועצרתי
בצד, לראות אם אני יכול לעזור. בצבא הייתי חובש קרבי ויש לי
ערכה של עזרה ראשונה באוטו.
מזעזע. הכריות אוויר מנופחות ובחורה יפה נראית כאילו היא נרדמה
עליהם. הבחור שלידה ממלמל משהו, אני פונה קודם אליו, לבדוק
שהוא בהכרה. "אני לא מרגיש את הרגליים".
"אל תזוז" אמרתי לו, נזכרתי שבקורס אמרו לנו שאסור להזיז
פצועים מחשש לגרימת חבלה בחוליות. הבחורה שלידו לא הראתה שום
סימני הכרה. בדקתי לה דופק - הוא פעם, ונשימה - חלשה, אבל היא
נושמת. בדיוק הגיע האמבולנס. רק אז הבחנתי בבחורה בחלק האחורי.
היא לא הייתה חגורה.
רגעים ספורים לאחר מכן הגיעה גם המשטרה ופנתה אל כל מי שהיה
מסביב על מנת להבין מה קרה.
"ראית איך זה קרה?" שאלה אותי שוטרת צעירה. "לא. עצרתי רק אחרי
שזה קרה, לנסות לעזור." "ומה היה המצב של האנשים שעצרת?" " כמו
עכשיו, לא נגעתי בהם, בדקתי רק אם הנהג וזאת שלידו בחיים".
"טוב, תשאיר לי את הפרטים שלך, אם נצטרך נתקשר אליך". נתתי לה
את הפרטים שהיא ביקשה ונכנסתי לאוטו.

שלוש ורבע. אלוהים, עוד שלוש וחצי שעות אני צריך לקום.


כבר רבע לשבע?! אני שולח יד לכבות את השעון שצפצף והטריד את
שנתי. עוד רבע שעה.

מה? עברו רק 7 דקות?! טוב, אני אקום כבר. אני מקווה שאבא הדליק
את הדוד - אתמול לא הייתה בכלל שמש. פתחתי את הברז לצחצח
שיניים, "וואי איזה קור" חשבתי, מקווה שבעוד מספר שניות הם
יתחממו. "תודה אלוהים" חשבתי כששטפתי את פי ממשחת השיניים,
מרגיש שהמים חמים. פתחתי את ברז המקלחת והתענגתי על הזרם החזק
והחם ששטף אותי בשעה כל כך מוקדמת זו של היום.

קפה של בוקר, איזה כיף. אני סוחב עוד שתי דקות ליד השולחן לפני
שאני מפנה את הכוס והצלחת של העוגה כדי לצאת לדרך.

פקק. כל הזמן יש פקקים... מי המהנדס כבישים החכם שתכנן את
הירידה לאיילון?! לפחות יש את טל ואביעד, הם עוזרים לי להעביר
את הפקקים האלה. מתוך הרגל אני מביט באנשים במכוניות שמסביבי.
מימיני בחורה שמנצלת את הפקק כדי להתאפר, משמאלי איזה גבר
מבוגר מחטט באף ולידו חיילת ישנה, מאחורי אני קולט במראה חייל
בדרכו לבסיס - כל יום אותו הדבר - אותם טיפוסים. טור המכוניות
מתקדם לאיטו והמכונית שלימיני מתחלפת - כעת יושבת לה בכיסא
הנהג בחורה מדהימה. מעניין אם יש לה חבר, חשבתי. בהיתי בה שעה
ארוכה עד שמישהו צפצף לי מאחור להתקדם. היא הפנתה את מבטה אלי
וחייכה.
החיוך הזה ליווה אותי עד שהגעתי לעבודה, אז נזכרתי איזה יום
ארוך מצפה לי.

"נו, אז אתה בא היום?" קיבלתי SMS מאורן. "עוד לא יצאתי
מהעבודה, אני אתקשר אליך מהבית" השבתי לו.

"ערן, נתקלתי פה בבעיה, אני חייב שתעזור לי" "תשמע אני ממש לא
יכול להגיע, תשמור מה שעשית עד עכשיו, אני אגיע מחר אני אראה
מה אני יכול לעשות". טוב, אם ערן לא יכול לעזור לי, אני אסע
הביתה. השעה במילא כמעט שמונה. נכנסתי לרכב, עכשיו כבר עדן ורן
מדברים ברדיו.

"אז מה אתה אומר, כדאי לבוא היום?" "בטח כדאי אחי, דיילות
אוויר... אחי, אתה יודע כמה הן חמות, והבנות השוות של המכללה
למנהל...אה כן וגם אלכוהול חינם." "אם ככה, אני בא, מתי לאסוף
אותך?" "ברבע ל12 כדי שגם נמצא חניה נורמאלית..." "סבבה אח
שלי, נתראה".

אכלתי את ארוחת הערב שאמא הכינה, שניצל ואורז. טעים... הספקתי
להציץ בחדשות של 9 בערוץ הראשון ונכנסתי להתקלח.

"טוב, ביי אני הולך", פניתי לשני הורי שישבו כעת בסלון מול
איזו סדרת משטרה אמריקאית. "תהנה" זרקה לי אמא בטרם טרקתי את
הדלת. אני איהנה, חשבתי.

"תגיד, כמה זמן צריך לחכות לך?" שאלתי את אורן כשהוא נכנס. "מה
קרה, למה אתה עצבני?" "תשמע, קבענו שעה אז מה אני צריך לחכות
לך פה רבע שעה?!" "טוב, אני מצטער." "לא משנה. מה? לדום?" "כן,
הולכת להיות מסיבה בת זונה".

"היי מישל מה קורה?" זרק אורן לסלקטורית, שתי נשיקות קצרות על
הלחי ואנחנו בפנים. "בואנה אורן, אתה מכיר את כולם". "המישל
הזאת? סתם איזה סטוץ שהיה לי..." "תותח". פנינו אל הבר- וודקה
רד בול, ג'וני והיינו מסודרים. עוד כמה בירות וכבר לא ממש
ידענו מה קורה איתנו.

"הי, זו זאת עם החיוך, אני מכיר אותך" אמרתי מתוך שכרות, היא
הסתכלה עלי במבט של 'מי אתה? מה אתה רוצה' חייכתי אליה - "את
היית היום בפקק באיילון..." "מה?" "חייכת אלי..." "טוב..." "אז
אני יכול לקבל את המספר שלך?" "סליחה?" "אנחנו כבר מכירים הרבה
זמן. מהבוקר." היא צחקה, אבל בסוף נתנה לי את המספר.

"בוא אורן, הולכים" הוצאתי את אורן מהספה בה התחרמן עם איזו
דיילת מחומצנת. "מה הולכים?" הוא שאל, "הערב רק התחיל" "תשמע"
אמרתי בעצבנות, "מצידי אתה יכול להישאר, אני הולך." "מה את
אומרת?" אורן פנה למחומצנת שלידו- "שאני אלך?" "אתה יכול ללכת,
אבל מצד שני, אתה יכול גם לבוא אלי..." "מצטער אחי, אני
נשאר..." "טוב, תהנה, תתקשר אלי מחר".
נכנסתי לאוטו ולגמתי חצי ליטר מים כדי להתרענן ולדלל קצת את
כמות האלכוהול בדם. השעה הייתה ממש מאוחרת ומחר יש עבודה, אבל
הרגשתי ערני ועכשיו ב102 היו טראנסים שדי השאירו אותי ער.
רק לא לעצום את העיניים חשבתי... איזו חמודה הבחורה הרהרתי...
עשרים ואחת...

לא הספקתי להגיד את העשרים ושתיים.