שבוע שעבר נסעתי בדרך הביתה, באוטובוס ישב איש מבוגר, כל הדרך
הוא נראה לא סבלני, כל הזמן הביט לצדדים כאילו מישהו רודף
אחריו. ביד אחת הוא החזיק את מושב הכסא שלפניו ובידו השניה תיק
שפחד שיגנבו לו. הצטערתי עליו שהוא עצבני כל כך ובפאניקה בזמן
הנסיעה, כזה חוסר ביטחון באנשים. עוד חייל ישן באוטובוס
ונזכרתי בעצמי איך לפני שהשתחררתי הייתי נרדמת בכל פינה, נראה
לי שהייתי נרדמת בעמידה. בטח לא הייתי שמה לב לאיש המבוגר ובטח
לא מסתכלת על הנוף או קוראת ספרים.
כשהגעתי הביתה החלטתי שהגיע זמן לעשות לי קצת טוב ולמרות
שהדירת חדר שלי היתה קטנה ובודדה ולא היה לי אף חבר באזור, אני
אצא בערב לפאב בפינת הרחוב. תמיד כשאני באה לצאת יש את עניין
הבגדים, מה ללבוש, מה עושה אותי שמנה, מה גורם לאנשים מסוימים
לשבת לידי, אילו דברים חשובים. לפעמים לוקח לי חמש דקות
ולפעמים שעה ועדין ללא החלטה. בדרך כלל זה עניין של מצב רוח.
לפעמים אני יכולה לוותר בכלל על היציאה רק כי אני לא מרגישה נח
עם הבגדים שלי. היום החלטתי שאני לא חושבת יותר מידי ומה שעולה
עלי אני לובשת. התחלתי לשתות והכל נראה יותר שמח, לאט לאט גם
נהיה יותר מדכא. הבר-מן מחייך אלי בחיוך של עוד כוס אחת או
שהספיק לך, הוא בטח חושב שאני שתיינית. בחור אחד שמנמן ניגש
לשולחן שלי, "תגידי תפוס פה"? כמובן שהוא ניסה להתחיל איתי, מה
הוא חשב לעצמו שבטח כמה כוסיות יגרמו לי לצאת אתו. "אני לא
בקטע" עניתי בישירות לתוך עיניו, הוא הסתובב והלך.
הבר-מן שוב מחייך הוא מבין אותי. חשבתי אולי אני אדבר אתו,
אולי יש לו כמו בכל הסרטים איזה תבונה מעניינת לשתף אותי או
אולי הוא יוכל לקחת ממני את כל הצרות או לפחות לשמוע ולייעץ לי
מה לעשות. כלום, סתם יפה וסתום, בקושי למזוג לי משקה הוא יודע,
אפילו את הויסקי הוא הגיש לי עם קרח במשקה. איזה דפוק! המלצרית
שהסתובבה שם חיפשה למי היא צריכה למזוג עוד משקה, לא כל כך
הבינה שהם כולם פה רק כדי לדפוק את הראש ושהיא פה רק להוציא
להם את העניים עם הגוף שלה. או שהיא הבינה אבל היתה צריכה את
הכסף. קראתי לה אלי, שאלתי אם יש להם משהו חדש להציע לי, רציתי
משהו ייחודי. בהתחלה היא באמת לא הבינה אבל אז היא אמרה שאצלם
בפאב קצפת עם תותים זה מעולה, "יותר טוב מכל מקום אחר". הזמנתי
אבל בתנאי שהיא תשב איתי והיא הסכימה מיד ומאז אני ומיכל
מכירות. הפאב התרוקן מאנשים והיינו רק אני והיא והבר-מן או
שהייתי כל כך שתויה שהרגשתי שרק אני והיא שם. מרחתי את מיכל
בקצפת וצחקנו כל כך על המצב המצחיק שהיינו בו, מרוחות בקצפת
וחיוכים. התפקחתי ושתינו קפה והיתה הרגשה שנשאר בקשר. אני לא
יודעת מאיפה זה בא לי פתאום ובהרגשת בטחון עצמי מופרז הצעתי
שניפגש מחר והיא הסכימה. זה עשה לי הרגשה טובה, כזו שלא ידעתי
מעולם והיה לה מבט טוב בעניים, כזה שרוצה לעשות לי רק טוב.
בלילה חלמתי שהוא מת באוטובוס, היתה תאונה אמרו לי, שמעתי על
זה ברדיו אבל לא חשבתי שמישהו שאני מכירה היה שם. בהתחלה הייתי
בשוק הרי הם היו אמורים להתחתן בעוד חודש. הלכתי אליה היא עמדה
בסוף החדר וארכה את השולחן, ידעתי שהיא עוד לא עיכלה מה שקרה.
ניגשתי אליה וזה הפריע לה להחליט באיזה צד לשים את הסכין. היא
הרימה אלי את העניים שאני יעזור לה, אבל אז התחלתי לבכות וזה
הדביק אותה, עד שלא הצליחו להבין מי בא לנחם את מי. דמיינתי
אותה בשמלת כלה לבנה אתו לנצח, פתאום השמלה הפכה שחורה,
והתעוררתי עם דמעות בעיניים.