שנתיים ושלושה חודשים בדיוק, כיוון שכבר אחרי חצות, ושוב...
כבר הצלחתי להתקדם, לא לחשוב כל שניה ביום, לנסות ולהתנסות
במגוון די רחב. כבר היה לי ברור שזה חלף, שאתה בחיים חדשים
ואני בחיים חדשים, שאנחנו כמו שני קווים מקבילים שלעולם לא
ייפגשו, שמן ומים, כביש שש כשאתה נוסע לירושלים ואני בדיוק
חוזרת משם ומפספסת, אבל לא באמת יודעת שפספסתי כי בדיוק חזרתי
ממישהו אחר, שכבר גרם לי להרגיש, ושוב...
אני יושבת איתה בבית קפה, בניסיון להירגע וליהנות קצת כשהכל
שליו מסביב ואני באמת מצליחה. כבר כל כך הרבה זמן שלא נהנתי
כמו שנהנתי איתה, היא הבינה אותי ואני הבנתי אותה. יושבות על
קפה הפוך, שוקו בלגי וכדורית שוקולד רום, צוחקות ונהנות. היא
מבקשת שאפסיק להסתכל באובססיביות אל מחוץ לבית הקפה, כי עכשיו
יום שישי בערב, ואף אחד מיוחד לא יגיע, בטח לא מי שאני מצפה
לו. ושוב אני מסתכלת, ושוב חוזרת להביט בה ולהקשיב לה, יוצאת
וחוזרת, ובסוף בלי סיבה, מפסיקה. אנחנו שוקעות במין סוג של
שיחה אינטימית, וכשהמלצר בוהה בנו. אין חשיבות לאנשים שיוצאים
ונכנסים מבית הקפה שלנו. יושבות על הגובה, בדיוק במרכז, כי ככה
היא אוהבת, ולמה שמישהו ירצה לעלות אל ההר, במיוחד כאשר הוא
רגיל שההר בא אליו?!
ובכל זאת עלית, בדיוק שנתיים ושלושה חודשים אחרי, אמרת מן שלום
מובך, אני ניסיתי גם כן להוציא איזה משפט לא קטוע מפי, על איך
בצבא וכמה נחמד לראות אותך, מזל שיצאת החוצה.
יושבות שם עוד קצת, צוחקות עוד יותר משצחקנו קודם ובזווית העין
אני רואה שגם אתה יושב וצוחק. אני מבקשת לקבל חשבון ובזווית
העין רואה שגם אתה מבקש חשבון, היא מהנהנת ואומרת שכבר תחזור.
אכן, חזרה, מעניקה לי חשבון לא שלי, אני מבינה שהוא שלך, הגורל
הזה נראה לי ממש אכזרי. היא מתנצלת ומהר מושיטה את היד השניה
שבה החשבון האמיתי שלנו, אליו נוסף גם האייס-קפה שהזמנו כי לי
היה פשוט לא נעים. אז שילמנו ואפילו השארנו טיפ (טיפה), זירזתי
אותה לצאת, ידעתי שלא אומר לך להתראות, אולי גם האמנתי שבמקרה
כזה בכלל עדיף שאגיד "ביי" וכי מדוע שנתראה?
ושוב... בזווית העין ראיתי אותך ואותו שבא איתך, גם הוא עוד
זכור לי מאז, המשכתי ללכת לכיוון האוטו שלי, סובבתי את המפתח,
והתיישבתי בפנים, מסרבת להאמין שדווקא היום חשבתי עליך כל כך
הרבה.
אני יוצאת ברוורס ורואה במראה מכונית שנוסעת לכיווני, אז אני
עוצרת, גם ככה אמא טוענת שאני יותר מדי גולשת, ושוב... זה היית
אתה, ובכלל היציאה מצד שני לפחות בשבילך.
"מה את נוהגת? את כולך ילדה קטנה", שכחת שעברו כבר שנתיים
ושלושה חודשים בדיוק...
אז באמת להתקשר?
אני צריכה שמישהו יכבה לי את המוח וידליק לי את הלב.
למה בחנוכה קורים ניסים?
ואם כבר, בזווית העין, שוב...