עמדת ליד תמרור ''האט'' צהוב, נראית אובדת בתוך מעיל הג'ינס
שלי שהיה גדול עליך, שמלתך הקצרה מתבדרת ברוח חורפית יחד עם
שערך השחור, וחייכת בגלל משהו עוקצני שאמרתי, וניהלנו שיחה
קטנה על שום דבר, עטופות בחשכה.

מכוניות חלפו במהירות לידינו, פנסיהן כדורי אור צהובים, ואני
הייתי בת ארבע עשרה והעולם נראה גדול ומלא אפשרויות, וכל
אפשרות הייתה רק עוד דרך ולא טעות, ונשמתי את האוויר הצונן אל
קרבי והרגשתי שייכת לזמן ולמקום, ואז מכונית עצרה לידינו ואביך
צפר, ואני חייכתי למרות שלא רציתי כי תלכי.

את הושטת לי את המעיל ואמרתי ביי, והסתכלתי על הכביש שלפניי
ופתאום רציתי שכל זה ייגמר כבר וחשתי שאת כבר לא איתי, אלא
בעולם אחר, העולם של תוך המכונית המואר עם האוויר החמים
שבתוכה, ואני הייתי בחוץ עם הכוכבים והירח ורציתי ללכת ולעולם
לא לעצור. ופתאום רכנת לעברי והרגשתי את שפתייך על הלחי ואמרת
אני אתקשר אליך והרגשתי שאת מחייכת ופתאום שכחתי איך לנשום ורק
שוב אמרתי ביי בלחישה והעולם סביב כאילו עשה תפנית והתמקם
במקום חדש, והתבוננתי בך נכנסת למכונית וטורקת את הדלת,
והמכונית מתחילה לנסוע, משתלבת בתנועה, וחציתי את הכביש עדיין
מתבוננת בכיוון בו נעלמו פנסיה ואופנוע בצבע אדום כמעט התנגש
בי ואני לא שמתי לב.

''במצבך הנוכחי את לעולם לא תוכלי לאהוב מישהו. את תאהבי
רעיונות, לא בני-אדם''. אני לא מתבוננת בו כשהוא אומר לי את
זה. פני מופנות איכשהו הצידה וכלפי מעלה, לעבר השמים הכהים
והמעוננים, בהם תלוי סהר דק של ירח, שומעת את רחש הגלים
המתנפצים ברוך אל המזח. אבל הוא עומד קרוב אלי, ואני מרגישה את
הנוכחות שלו לצדי, נטולת גיל, ופניו בעיני רוחי הן פנים
אוניברסליות של גבר, מנותקות מזמן וממקום, ואני מרגישה את
המילים שלו בוערות בתוכי, את האמת בוערת בתוך דמי.

אני חושבת על המילים האלה למחרת, כשאני מדברת אתך בטלפון.
יודעת שמה שמהווה בך את מוקד המשיכה שלי אלה האפשרויות הגלומות
בך. העובדה שאני מכירה אותך מספיק כדי שנפשי תצא אלייך, אבל לא
מכירה אותך מספיק כדי לדעת איך תגיבי למצבים מסוימים, מדויקים.
וכך הדמיון שלי יכול לצייר מצבים בהם את תהווי את הפתרון לו
אני זקוקה, תהיי מושיטת העזרה הנצחית. המושיעה שלי מכל הגהנום
המצחין בו אני חיה.

אנחנו מדברות על העבר, על אנשים שנתנו יד בעיצוב חיינו, ואני
אומרת בקלילות, בהיתול, שהאמת היא כי פגשתי רק מישהי אחת כזו,
בחטיבת הביניים, נערה שהתחברתי אתה בגלל צירוף מקרים נטול
חשיבות ומאז היא לא יצאה לי מהראש, למרות שלא דיברתי אתה קרוב
לחמש שנים.

את צוחקת, קול טיפה נמוך וטיפה גרוני, קול שזורם בתוך נימי הדם
הכי קטנות שלי, ולרגע - רק לרגע, אני רואה אותך לצדי, נשענת על
עץ דק גזרה המעוטר בעלווה ירוקה שופעת בחצר בית-הספר, כבר אז
יפה, כבר אז מושכת מבטים של בנים מהשכבות הגבוהות ומזרים
תמהוניים ברחוב, בג'ינס בהיר וסוודר אפור עם צווארון רחב.
גביניך מקומרות במן זעף מנותק, מלאת ריכוז, מוחך תר אחר דברים
אותם אני לא מצליחה לשגת, דברים אותם אני יודעת כי אין
באפשרותי לתת לך.

''אבל את הלכת עם גיא אז'', את מחזירה אותי להווה, לתוך החדר
הקטן שלי, למקלט שלי מפני העולם, לכלאי. ''תמיד אהבת אותו
כל-כך, ובאמת לא הצלחתי להבין את זה אף פעם, איך במשך כל השנים
האלה שמרת איתו על קשר ואילו אנחנו התנתקנו''.

המילים שלך זורקות אותי לתוך שלושה כיוונים שונים, לעבר, להווה
ואיכשהו מחוץ לעצמי. ואני מופתעת. מופתעת לגלות שיכולת לטעות
כל-כך בקשר ליחס שלי לגיא, ולרגע חלק ממני תוהה אם ההנחה הזאת
נעשתה משיקול דעת שגוי או מרגש אחר, שונה לחלוטין, שאין לו כל
קשר למחשבה רציונלית, מפלצת ירוקה שחיה בתוך כולנו, אבל זו
הנחה פרועה מדי שאני לא רוצה לחשוב עליה. אבל יותר מכל אני
מופתעת מכך שחשת כי התנתקנו, ובכך את בעצם מכריחה אותי לצאת
לרגע מתוך עצמי ולראות כי לא כל האנשים חושבים כמוני, אפילו לא
את, כי ככל שזה נוגע אלי מעולם לא חשתי כי איבדנו קשר, תמיד
היית בי, לפעמים בחוץ, לפעמים בפנים, נוכחות כמעט מוחשית,
מציצה ונחבאת בין הצללים העמוקים של התודעה שלי.

איכשהו העובדה כי לא השתתפנו זו בחייה של זו בצורה פעילה, לא
ממש משנה לי. אני יודעת כי התבגרנו, סיימנו שרות צבאי ואת מצאת
מישהו שיחלוק אתך את חייך, לפחות בזמן הנוכחי אם לא בעתיד, ועם
זאת אני לא מרגישה בשינוי. אולי רק בצורה שטחית, על פני השטח.
ואילו היחס שלנו אחת כלפי השניה, התמצית של כל אחת, נראה כי
הוקפא במקום ולעולם לא ישתנה. אבל אולי זו רק אני.

''את וגיא זה לא אותו הדבר'', אני מנסה להסביר ואומרת את הדבר
הכי מגוחך שיש. את צוחקת, שוב אותו קול טיפה נמוך, שגם איכשהו
מצטלצל, ומוסיפה כן, נכון, ואני מודה לאלוהים על כך כל יום.
אני דוחה ממחשבותיי קליידוסקופ של זיכרונות שמאיימים להשתלט
עלי, מוזר איך כל שיחה אתך היא כמו צפייה בסרט קולנוע על מסך
גדול, העבר חולף מול עיני בתמונות חזותיות, מלאות צבע, אבל
נטול זמן אחיד, כנראה מי שמפעיל את המסרטה לא יודע עדיין מה
הוא רוצה מעצמו ולכן מאט בתמונות מסוימות, פורש אותן בסלואו
מושן, בכל הדרן, בעוד שאחרות חולפות המהירות, רודפות אחת אחר
השניה בכתם מטושטש של צבע ורגש. ואני, שתמיד הייתי כל-כך טובה
בלהביע את עצמי, שהמורים תמיד שבחו את החיבורים המוזרים והלא
צפויים שכתבתי, לא מוצאת פתאום את המילים הנכונות ומגמגמת, ואת
בטח מסוגלת לחוש בסומק שמכסה את פני אפילו דרך הטלפון.

''מה שהתכוונתי להגיד הוא, זה שיש אנשים שאת שומרת בתוך הראש
ובתוך הלב, לא משנה אם את רואה אותם כל יום או לא. וגיא לא
משתייך לקטגוריה הזו''. אני לא מוסיפה לאיזו קטגוריה את
משתייכת, כי זה כמעט כמו לצעוד עירומה ברחוב, אפילו אם רחוב
נטוש, רק יודעת שמה שבעצם רציתי להגיד זה שהימים בהם ראיתי את
גיא ודיברתי איתו כמעט ולא נבדלו בדבר מהימים בהם לא יצרנו
קשר, אלא שאז אני גם מבינה שמשפט כזה יהיה נכון בשיחה הזאת,
אבל לא לגמרי אמיתי בהקשר של חיי בשנה האחרונה.

''אז למה?'' את שואלת שוב והקול שלך צלול פתאום, כאילו בת
השלוש-עשרה שהיית מדברת אלי דרך כל אותו הזמן שעבר.

''למה? כי... הוא היה שם. כשאת לא היית. כי הבחירה הייתה בינו
לבין הבדידות'', יש לי פתאום טעם של קליפת תפוז מרה בפה. מה
שלא הבנתי באותו הזמן, הוא שבעצם לא היה זה כלל עניין של
בחירה.

''אבל למה לא היית איתי?'', את שואלת ולרגע כל המגדלים שבניתי
באויר מתחילים לרעוד, חול וטיח גולשים במורד הקירות באותו
שבריר שניה של דממה שמשתרר בינינו, אלא שאז את מוסיפה בטון
נטול שמץ גילוי, ''אני יודעת למה, היה לי עולם משלי שלא יכולת
לקחת בו חלק. ''