היה זה הריח שלא נתן לי מנוח
שהפך וחפר בי בציפורניו המתוקות
קורע את רטיות השכחה
שערמתי אט אט על הפצעים.

הריח הסמיך חום זהוב זורם
מקולה העמוק הכואב מחלחל
אל מערות תשוקתי
מתפתל אל בארות זכרוני
והן נעורות מצחיחותן
טיפות טיפות מבצבצים המראות על הדפנות
והזרזיף הופך נחשול.

אותו ערב מהביל ב"נירוונה"
הים מלחך כפות רגלינו ידינו שלובות
והיא שרה בלוז
קולה נושא ניחוחות שוקולד ניגר
קינמון וציפורן
רום חם חולות רכים
דייגים עזי מבט חסוני זרוע
שולים פנינים ממעמקים
ואופק האיזמרגד מסחרר ראשי עלי.

אתה מביט בי ומחייך
ואני יודעת
אתה שם עימי
בין פרחי גן העדן האבוד
נושם עימי את הבשמים הכבדים
חופנים אוצרות לא לנו
טועמים טעם הפרי האסור.