מי שמסוגל- יבין.

אגספר נדד לאורך החוף, שקוע עמוק בחול הלוהט. קודר וכועס הוא
צעד לעבר המים, מתעלם מלעג השחפים הסובבים בשמים. כמו כן ניסה
הוא להתעלם מהשמש, התלויה, חסרת תועלת במרכז השמים, השורפת
בהתעללות את ראשו. הרוח הצליפה בעצלות ובמין גועל בבגדיו
הבלויים. גופיה מזוהמת ומכנסיים בלויים מיושן, זהו כל מה שהוא
הצליח לשמר לאורך מסעו הארוך. נמוך וכפוף הוא טיפס בעקשנות על
דיונת חוף, אוחז בידיו שקיק עור זעיר.
בהגיעו לראש הדיונה, הביט בעיינים עייפות לעבר הים. הגלים
ליטפו את החול במתינות וגאווה, רוקדים עד אינסוף את ריקוד
האהבה שלהם. מבוייש, אך באותו זמן מלא כוח. אינסופי. אגספר
נאנח ובאופן בלתי רצוני הביט בעקבות שהותיר אחריו על החול.
"הרבה עקבות הותרתי, יותר מדי"- אמר לעצמו. אך את הנעשה אין
להשיב ובעודו נאנח בעצב רב פי כמה הוא המשיך לידוד לעבר המים,
נתקל כל הזמן בזבל שללא צל של ספק פוזר כאן נגדו. מורגל לכך,
הוא לא שם לב למכשולים, עבר בזהירות בין קרשים, המכוסים כמעט
כליל בחול, בולי-עץ, ודברי אשפה אחרים, פליטי הים.
כאשר הגיע לבסוף לקו המים הוא התיישב וחפן גל תועה. המים היו
חמים ועדינים, מעלה קצף ומרקדת דלפה בין האצבעות. אגספר חייך
והושיט אותם לשפתיו. הוא ליקק את המלח, חייך חיוך רחב אף יותר,
וקם, מסיר מעליו את הבגדים בנחת. הוא הוריד את הגופיה, עם
כתובת שנחקה עם הזמן כליל, קיפל אותה, ובדאגה שם אותה על החול
רחוק מהישג ידם של המים. לשם נשלחו גם המכנסיים והלבנים. חשוף
לגמרי, כפי שהוא האמין שצריך לחדור לים חסר הקרקעית, אגספר החל
לצעוד באיטיות לעבר האופק, אוחז בשיניו את שקיק העור. הוא ידע
במדויק את המקום והזמן. הוא ידע במדוייק באיזה עומק הוא ימצא
את מה שלמענו הוא הגיע עד כאן. אך, כרגיל, ליבו נחמץ בפחד בפני
המצולות, הכה מוכרות וכה נסתרות. אלפי פעמים הוא חדר אליה, עוד
אלפי פעמים גם יחדור, אך הפחד המרעיד תמיד אחז, ותמיד יאחז בו.
הוא הלך והלך, מעיט את הקצב, מעמיק במים יותר ויותר. כאשר הם
נגעו בסנטרו, הוא צלל במיומנות ונעלם במצולות.
אפילו בים הוא חש על עורו את קרני השמש הארורה. היא בכלל לא
הייתה נחוצה כאן. כמו בוגדת, הגעתו החדירה אור אכזרי לחלק האפל
והמבודד של עולם זר. כמו מנסה לברוח ממנו, בתנועות חתירה
חזקות, אגספר צלל עמוק יותר ויותר לעבר האפילה. דקות חלפו,
האוויר בריאות התפרץ החוצה, אך אגספר התעלם מכך. מסתמך על חוש
הידוע לו בלבד, הוא התקדם בביטחון עמוק יותר ויותר. כפי שהוא
חשש כעבור זמן קצר, דם פרץ מאפו ואוזניו, והעצמות חרקו תחת
כובדם של מאות קובי מים. ולפתע ידו סוף סוף נגעה בקרקעית.
בזריסות הוא חפן בחול ומצא את מה שחיפש. הוא תפס צדף, דחף עצמו
מהקרקעית ומיהר לעלות.
מחוסר כוחות הוא הגיע לחוף. הוא נפל על החול וזמן רב שאף מלוא
החזה את האוויר החם. לאחר שנח והחזיר את נשימתו הוא סוף סוף
פתח את אגרופו ובזהירות, כאילו היה זה אוצר בעל הון-ערך, הניח
את טורפו על גבי הבגדים. הצדף נצץ בשמש כיהלום, לוהט ומסנוור.
אך אגספר ידע כמה מטעה יכול להיות יופי זה. הוא ידע כמה נדירים
הפעמים שבהן נולד בצדפים אלה הדבר שנהפך למשמעות חייו
האינסופיים. ועכשיו הוא, עצור-נשימה נגע בצדף. כאילו נרעד
ממגעו, הצדף נפתח באיטיות, ותוכנו שיחק בקרני האור בעינייו
הרחבות מהתפעלות של אגספר.

"מה? סליחה, הוסחתי - חייכתי באשמה מעלה עצמי ממצולות עיניים
ירוקות אלה. היא פרצה בצחוק עליז וחזרה.
-"אנחנו ניפגש שוב?"
-"כמובן שניפגש"- עניתי בכנות, מעביר בידי לאורך הירך המושלם
בפעם המאה. מכסה אותי במפל אש של שיער אדום היא קמה בקלילות
מהמיטה ומנענעת בפיתוי את ישבנה הלכה להתלבש. בעודי מביט בחן
הטמון בתנועותיה, עוקב באיזו נשיות בלתי ניתנת לחיקוי היא
מבצעת תהליך כלל לא מרגש זה,  חשתי שוב בגל תשוקה העולה
מבפנים. היא ראתה את מבטי העורג היא חייכה את חיוכה האלוהי.
-"אני מאוד רוצה להישאר, א אני באמת צריכה ללכת".
-"אנחנו ניפגש שוב?" שאלתי את אותה שאלה ששאלתי כהוזה אלפי
פעמים במשך הלילה. ואלף פעמים גם עניתי.
-"כמובן שניפגש"- כהד עניתי לשפתיה.

היא עזבה מותירה בחדר את ריחה הנפלא, סדינים סתורים ואותי
מרוקן. הצתתי סיגריה, נשענתי על הכרית וגילגלתי באהבה לאורך כף
ידי את הפנינה הנוצצת. התבוננתי בה כילד, ליטפתי באצבעותי,
רואה איך משתקפות בה קרני השמש העולה. יגיע הזמן, ואני אתיר את
הקשר על השקיק המרוט, אוסיף אותה לעשרות התכשיטים היקרים לי
בעולם... לתכשיט היחיד והאמיתי שלי. ובנתיים, בתענוג אינסופי
אני מספיג בעצמי את אורו הבלתי נגמר ומקווה שזמן זה לא יבוא
בקרוב.

מי שמסוגל- יבין.

Koelet(C
Translated by
Mino-An