שתיקת הליל,
נטמעת בי לאט.
לחלוחיות הסהר,
מטשטשות את מה
שבי כבר נחרט.
איני יכולה
לשוב ולהיות בשנית,
לחוש תוגת
הסתיו השברירי.

מילים לי מאין,
וליבי נבוב הוא וריק,
ואין כבעבר.
שתיקת ההוה
נטולת הרגש
נטמעת בי
חרש.

איני יודעת מדוע
כמהה נפשי בשנית
להיות כבעבר
לחוש תוגת הסתיו הקרב,
או שמא היה זה
לחלוחיות הסהר
הפורץ מעגל הוה.

הדבר היחיד שאנוכי יודעת
זה שהנני בעצם
איני יודעת דבר.
מלבד כמיהת ליבי בשנית
לאותה תוגת עבר.

מזור לי מאין
או שמא אין
צורך בכך
בינתיים. הכל נשכח.
ומזור לי
מאין.