הייתי קונה לכם מתנה יפה, באמת.
בכל זאת, חתונה זה אירוע של פעם בחיים
(או פעמיים, או שלוש).
הייתי קונה את שלושתן זהות,
אחת לכל אחד.
תמיד ידענו שתהיי כלה בהריון
שיקרנו לעצמך שאמרנו
שזה הדבר שיכריח אותך להתחייב.

היית מארחת אותי בחגים
הדלקתי נרות, חיפשתי אפיקומן,
בראש השנה הייתי, אבל לא אכלתי גפילטע פיש
(זה מגעיל).
כשאתם שתיתם קפה ודיברתם פוליטיקה
הם שיחקו איתי:
יובל, מעיין, פלג.
קהלת כתב- "כל הנהרות זורמים אל הים והים איננו מלא"
מצחיק, אולי קצת עצוב.
כאילו כבר בחדר יולדות ידעת שזה בעייתי.
בלילות שהתאחדנו לאחד/אחת (?)
היית קוראת לי בשקט:
"החזר אותם לחנות, שבור אותם, פרק אותם,
הם מקולקלים"
             

לפני שנפטרנו אמרת לי:
"רק החזר אותם,
ביום שנולדו נשללה מהם הזכות
להיות הנהרות אשר לא ממלאים את הים"

ממיטת מותך אל מותי שלי הדרך הייתה קצרה,
רק תחנה אחת הייתה לי.
את מתנות החתונה מצאתי בקלות.
שלוש עריסות זהות, כמעט תיבות, מצופות זפת.
כשביקשתי מהם להכנס הם הסכימו מיד,
אמנם היה חסר קצת מקום לרגליים
(לידיים, לראש, לצוואר)
אבל הם התנהגו כ"כ יפה שכמעט והיה לי חבל,
כמעט.

את הגבול חצינו בטאבה ומשם לא היו בעיות.

הנחתי את שלוש העריסות
מצד אחד נושקות לחוף, מצד שני למים.
דחפתי.
כשהבטתי בהם מתרחקים מעליי,
קצת קינאתי,
תמיד רציתי שישליכו אותי ליאור.