- די חבר'ה.
  אין קול.
- מספיק, נו, זה כבר לא מצחיק .

מתחת לדלת הנעולה נעלם פתאום פס האור שהיה שם קודם. קול טריקת
דלת. צעדים מתרחקים וצחוק כבוש. ואז שקט.
יותר מדי שקט.
ידי מגששת אחר מפסק האור בחדרון השירות. לא עובד. כנראה הנורה
שרופה. איש לא טורח להחליף נורה בארון שירות מתחת למדרגות. איש
לא צריך לארון השירות עד שצריכים משהו.
עד שמישהו ירצה אקונומיקה או סקוטש ברייט.
חושך. אני לא אוהב בחושך.
אם לא תהית למה זה מגיע לך, כעת זה יהיה זמן טוב להרהר בכך. מה
עשית שבא עליך כל זה.
לא שחטאת או משהו.
אתה פשוט היית אתה.
פשוט היית.
פשוט.שום דבר לא פשוט.
גם לנשום כבר אינה פעולה קלה לביצוע.
או להיות.
אתה יכול עכשיו להתאמן עכשיו בלהיות. רק אתה והמקקים, שאתה
יודע בבירור שקיימים בחושך הזה שכאן. מקקים חיים בחושך. לך
תלמד מהם איך לנשום בחושך, לאכול בחושך. יש לך הרבה זמן.

- די כבר תפתחו. תפתחו. שמישהו יפתח.

שיעור הריצה. שכחתי אותו לגמרי. מי יענה כשישאלו איפה אני ומה
יגידו.
יורם בודאי יבלע את רוקו, כמו שהוא עושה תמיד לפני שהוא פוצח
באחד מדיקלומיו המצוצים מהאצבע. וסיגל תגחך כמו צבוע ואהרון
יצייר באצבעו על החול.
ואני פה וממש חושך ומקקים .
אני שומע אותם זזים בחושך. עדיף מקקים על עכבר או חולדה.
איתי, שהוא משוגע על טבע, מצא פעם חולדה ואז היא ברחה ואכלה לו
את השוקולד שהביאה לו אחותו הגדולה מתל אביב והמשיכה להסתובב
בלילות בקומת המיטות עד שקובה השמן תפס אותה ולקח אותה מאחורי
המקלט ויותר לא ראינו אותו ולא יותר. קובה קצת לא בסדר בראש
אבל אף אחד אחר לא הסכים לגעת בה. אז זה הוא שלקח אותה ולא אמר
מה קרה. רק שאמרו שראו על הבלאטה בחצר את הדם.

אני רעב קצת.
בדרך כלל זה הזמן לאוכל כי ארוחת ערב אוכלים עם המשפחות
בחדראוכל. רק ארוחת צהריים, שזה יוצא באמצע יום הלימודים,
אוכלים בבניין הקבוצתי.
בשבת בכלל לא קמים לארוחת צהריים ואפילו אם אתה רעב אז אין
כלום טעים לאכול ואז הולכים לחדר וגמכן אוכלים עם ההורים.
ובגלל שההורים שלי לא בקיבוץ אז, אז אני מחכה עד הערב. ככה שגם
עכשיו לא אכפת לי ואני יכול לחכות כי אני כבר רגיל ולא מתרגש
מזה בכלל.
רק שנהייה לי קר.

- הלו. מישהו. אפשר בבקשה לפתוח. בבקשה.

עיניי כבר מתרגלות לחשיכה. יש סמרטוטי רצפה שהם חדשים באריזה
ואפילו שתירזה, אם הבית (וגם אמא של יהל ותאיר שגם הם בקבוצה),
תמיד ממש כועסת אם התורן פותח סתם אחד חדש בלי סיבה, שזה בזבוז
משאבים כמו להשאיר את האור דלוק באמבטיה בלילה. אבל אני מפחד
בלי אור בלילה אז אני מדליק אחרי שכולם הולכים לישון כי במילא
אני עדיין ער. ואתמול ראה אותי אהרון וסיפר עליי לתירזה ומול
כולם. אז אחרי שתירזה הלכה היום ביקשו ממני לבוא לחדר מדרגות
כאילו להביא חומר ניקוי כי החליטו שאני כאילו תורן.
ואז אהרון שעמד לידי דחף אותי והם סגרו את הדלת וסיגל צרחה
בקול הצווחני שלה שתדע מה זה שאצלך בבית תבזבז חשמל, דפוק אחד
הא הא, למה אנחנו מקבלים את כל הבררה של הנעורים וקבוצת שלהבים
מקבלת את כל החתיכים.
כולם יודעים שסיגל דלוקה על חזי עזר הקירח מהגרעין שמסתובב עם
כפכפים גם בחורף ופעם רדף אחריי עד החדר בקומה שנייה כי אמרתי
לו  צ'חצ'ח אתה והפריחה שלך מתאימים.
בחורף שעבר כולם ידעו שזה הוא שגנב את הברברים מהפינת חי של
החברת ילדים ועשה מהם "שיפוד למבינים" כמו שהוא אומר.
אני כבר ממש רעב.
אור מתחת הדלת.
קול צעדים.

- הלו
הצעדים נעצרו.
- אפשר בבקשה כבר לפתוח
- מי זה מי זה - שואל קול צרוד של בן, בנשימות שורקות.
- די שמי שסגר שיפתח כבר.
- מי זה מי סגר - שואל הקול.
- זה כבר לא מצחיק זה לא מצחיק. תפתחו כבר. תפתחו את הדלת של
החדר מדרגות.
צעדים קרבים. קול סיבוב מפתח.
אור פתאומי. אני לא רואה כלום. נשימות מעל לראשי. אני ממצמץ
במהירות ורואה נעל גדולה מחוברת למכנס עבודה כחול.
קובה השמן.
- מי סגר.
- אהרון וסיגל וכולם.
- בחושך. לא יפה לא יפה שובב שובב
- כן. ומה השעה?
- מה השעה.ילד רע אהרון ילד ר...
- יש חדראוכל עדיין?
- חושך.
- כן כן הייתי בחושך.
אני מביט מחוץ לחלון המסדרון. כבר מאוחר. כמה זמן הייתי כאן.
- חדראוכל. כבר מזמן. אני חדראוכל אני חדראוכל חחחחח.
זה כבר יותר מדי בשבילי. אני חש איך הן זורמות במורד לחיי.
- לא יפה לא יפה. אני חדראוכל
- די קובה תעזוב אותי.
- לא יפה לא יפה
הוא מוציא חבילה עטופה ומגיש לי. אני מפשפש בה ומוצא כריך
ובננה.
- לא, זה שלך, נכון? קובה זה אוכל שלך, לא צריך.
- אמא עושה. אמא עושה אותו דבר
- קובה זה שלך.
- עושה אותו דבר עושה אותו דבר
הוא מניח את הכריך בידי.
- תודה.
פסטרמה וביצה קשה וחמוצים חתוכים דק. אני אוכל בתיאבון. לאט,
אני מתיישב ונרגע. קובה עומד מעליי ונראה שקט ומרוצה. אני חושב
שהוא לא אוהב את האוכל הזה אז זה לא נורא שאני אוכל לו את זה.
אני גומר הכל והולך לשתות מים בברז של האמבטיה.
אני מדליק את האור. קול המים הזורמים לתוך אגן המתכת הגדול
נשמע כרעם מתגלגל. אני מזליף מים על הפנים ומנגב בשרוול
החולצה.

- ילד טוב ילד נקי.
אני שותק.
- ילד טוב הביתה מזמן.
קובה בגילנו אבל הוא נראה כמו תינוק ענק ועגול.
- אני צריך ללכת.
- אני צריך ללכת אני צריך למה.
- תודה קובה אני הולך עכשיו, טוב? אנ'לא מאמין שהפסדתי את
האימון. שבוע הבא תחרות.
- לרוץ הביתה לרוץ לא ללכת.
- להתראות.
- אני גם בתחרות אני רוצה.
- אני לא יודע אם אפשר, קובה. זה רק של החוגריצה.
- אני בתחרות מזמן. רוצה לרוץ. רוצה הביתה.
- בסדר. מוכנים היכון צא.
- בתחרות רוצה בסדר - קובה רץ את המסדרון בצעדים גדולים וקולם
מהדהד בבניין הריק. אני רץ כמה צעדים ועוצר.
קובה מניף את ידיו אל על ומסתכל עליי בתקווה. כאילו אני השופט
כאן. כאילו אני שקובע מי ראשון ומי אחרון.
אני כבר לא אלך הערב. אני מתיישב על הרצפה. הכל רץ לי בראש כמו
סרט נע של בית אריזה.
- יופי קובה אתה ראשון
- יש יש אניאני. בתחרות. כן.
- לך הביתה קובה. אני נשאר כאן. בכלל, למה אתה כאן בערב? אמא
שלך בטח דואגת לך.
-  אמא בחדר.
- כן אמא שלך בחדר בטח דואגת לך.
- אניאני. ילד טוב רוצה לראות גם.
קובה מוציא שקיק ובו משהו שנראה כמו אבן קטנה.
- רוצה לראות גם
קובה ממהר ויוצא בדלת החצר. אני אחריו.
אנחנו עוברים את קבוצת אשבולים וממשיכים הלאה לכיוון השדה
שמאחורי המוסך. המקום נראה כמו מגרש גרוטאות. ליד מקרר זרוק
הוא עוצר ומצביע על ארונית ישנה בגובה הברך. הוא פותח את השקית
ומוציא גוש גבינה צהובה ומניח על הארונית המתקלפת.
- ששששששש. מזמן.
וככה אנחנו עומדים בשקט כמה דקות באויר הלילה בחצר הגרוטאות,
קובה השמן ואני, ילד חוץ, שנעלו אותו היום בחדר המטאטאים.

ואז היא יצאה.

לבנה כולה חוץ מן הזנב הוורוד וזוג עיניים אדומות.
נגסה בחטף מן הגבינה, ואז חזרה ונעלמה בנבכי הארונית הישנה.

- לך לישון מזמן - אמר קובה . - ילד טוב.