אני נערה בהפרעה, אני בולמית וטיפשה, כלבה ורעה ושרמוטה. ואין
ניצול של הפוטנציאל. ושיזדיין הפוטנציאל. ואין לי שום בעיה עם
זה. הפסיכולוגית שלי אומרת שיש לי 'דיכאון קל וסמוי'. יש לה,
לפסיכולוגית, שומה גדולה ושעירה על הצוואר שאני מכנה אותה
'קרן' על שם החברה הפקאצה שלי, ויש לה גם תיאוריה כזאת, שהכל
בחיים מורכב מתבניות. ודניאל, דניאל הוא בעצם תבנית. תבנית
פתוחה, או יותר נכון לא סגורה. וזה לא טוב, היא אומרת. אז יום
אחד קניתי כרטיס לרכבת ונסעתי. אבל באמת שאני לא יודעת לכתוב.

ברכבת מרכז ביקשתי ממישהו סיגריה. היה לו שיער ארוך וגלי,
ועיניים כהות מאחורי משקפי ראייה עם מסגרת של משקפי שמש כמו של
ג'ון דיוויס. מזעזע.
"לאן אתה נוסע?" שאלתי אותו, והוא אמר שלהופעה של אביב. אז
שלפתי את ה"peace" שהיה תלוי לי על הצוואר שאיכשהו נעלם בתוך
החולצה שלי והראיתי לו.
"תמסור לו ד"ש, ותגיד לו שאני מתגעגעת ושלדעתי כדאי שיפסיק
לעשן. זה לא בריא אתה יודע."
"טוב..." הוא אמר ונתן לי נובלס. ואני הייתי בטוחה שביקשתי
סיגריה.
"איך קוראים לך?"
"תום".
"אני לינור. אבל לינור זה שם של פריחה אז תקרא לי אלג'י, זה
כאילו "L.G" באנגלית. זה קיצור של לינור גנור, הורים שלי חשבו
שחרוז זה חמוד." נשמעתי בלונדינית משהו, אבל נראה שהוא התמודד
עם זה.
"לינור זה לא שם כזה נורא... אבל אני לא אתווכח. אלג'י? זה לא
שם של חברת מכשירי חשמל או משהו?"
"עדיף מפריחה. איזו גיטרה זו?" שיניתי נושא והצבעתי על מה שהיה
תלוי לו על כתף שמאל, כלוא בתוך נרתיק.
"אקוסטית. עלתה לי כמעט אלף שקל. מנגנת?"
"כמה אקורדים פה ושם... מתי הרכבת שלך יוצאת?"
"בעוד עשרים וחמש דקות. בואי נחתוך את הפור - פליי ו... ננגן
קצת?"
"קצת... נשתלט על הפינה ההיא שם, כמה מטרים מההומלס הזה ששוכב
שם."

הלכנו והתיישבנו במקום ההוא. התום הזה שלף את הגיטרה והתחיל
לכוון. זה נתן לי כמה רגעים לבחון אותו קצת; הוא נראה בן שמונה
עשרה בערך, מאלה שעכשיו סיימו בית ספר ונהנים מהזמן שנותר להם
להסתובב עם שיער ארוך לפני הגיוס. הוא לבש מכנס מתרחב וקרוע
קצת למטה וחולצת פולו כחולה. שילוב מוזר למדי, לא הבנתי את
הקטע. על הגיטרה היה מודבק  סטיקר של 'שו שוק שוקי מאולף'.
בגדול, לא היה בו שום דבר מיוחד. לא בשיער שלו, בעיניים או
בגוף. הוא לא היה רזה או שמן מידי ולא דפק הופעה יוצאת דופן.
אבל משהו באופן שבו הכל השתלב היה משהו שממש משך אותי, לא
יכולה להסביר. אולי משהו בצורה של הלסת. אני אוהבת לסתות.
תום סיים לכוון את הכלי וניגן את 'אור הירח'. נדוש. שרנו ביחד.
פעם למדתי קצת פיתוח קול אבל הפסקתי, לא היה לי כוח להשקיע.
כנראה שהוא לא, למרות שבסך הכל היה לו קול נחמד+. שתי פריקיות
שעברו זרקו לנו שקל על הקייס. היה שמח, אנשים עברו וחייכו
אלינו והרגשתי ממש טוב.

עברה איזו רבע שעה. חשבתי על דניאל ועל מה שאני הולכת להגיד לו
כשאני אדפוק לו על הדלת סתם ככה באמצע החיים, ומה הוא ייעשה כש
-
"אנחנו חייבים לזוז." קטע תום את רצף המחשבות המאוד מגניבות
שלי.
"?"
"רואה את זאת עם השיער הבלונדיני האסוף? נו, זאת עם התיק הסגול
שבאה מכיוון הרציף... תראי, אני לא רוצה ש..."
"לא! אל תדאג, לא ייקרה שום דבר! לא רוצה ללכת... נו! כל כך
נחמד לנו כאן, אנחנו אפילו מקבלים קצת בריזה מהמזגן של
המשרדים..."
"שיט! היא ראתה אותי. והיא באה לכאן!"
תום הביט בי, אובד עצות ומודאג. הבלונדה הגיעה ונעצרה מטר
מאתנו, מלווה בחברה נמוכה ושמנמנה עם פרצוף מוזר למדי, מעין
שילוב פסיכודלי של סוס ואדיר מילר. הייתה לי תחושה מוזרה שמשהו
מעניין הולך לקרות. אויש, אני כזו חכמה.
"אתה לא מתבייש בעצמך?" שאלה הבלונדה בנימה אמריקאית סטייל
ריקי לייק.
"על מה את מדברת....?" השיב לה תום.
"נו תעשה לי טובה, מה אתה משחק אותה תמים עכשיו?! על מה אתה
חושב שאני מדברת, לעזאזל?!"
כולם השתתקו לרגע. עברו עשר שניות בערך. הרגשתי שאני חייבת
לעזור לו באיזושהי דרך. אני לא יכולה להסתכל על הבנאדם הנחמד
הזה סובל. עליי לקחת את האחריות הלאומית ולעשות משהו בנדון.
משהו כמו... משהו כמו...
סובבתי את הראש שלו לכיווני ונישקתי אותו. הלסת התחתונה של
הבלונדה נשמטה ופגעה לי ברגל. זה כאב. זונה!
"מה אתה עושה עם השרמוטה הזאת?!"
"הרגע פגשתי אותה! באמת! אני לא יודע מה היא עושה!"
"לך תזדיין! בוגד בי?! ועוד עם הילדה הקטנה והמגעילה הזאת?!"
"איך קראת לי?!" נעמדתי מולה ותקעתי בה מבט מאיים.
" תסתמי את הפה יא אנורקסית! ואתה - תתבייש לך," דמעות הציפו
את עיניה.
אנשים הסבו את מבטיהם לכיוונינו. איזו דרמה נפלאה! היה תענוג,
למרות שהרגיזה אותי העובדה שהיא ירדה עליי, כי אני בולמית בכלל
ולא אנורקטית, שזה הרבה יותר שווה, אבל לא היה לי כוח להתווכח
איתה, וחוצמזה היא עוד צריכה לספר לו על זה שהיא בהריון והרי
אין לי מספיק זמן ל... רגע! הרכבת! דניאל!

תפסתי את התיק שלי, הכתפתי אותו, השארתי את השלושה מאחוריי
ורצתי לכיוון הרציפים. במזל לא פספסתי את הרכבת. ברכבת נרדמתי
וחלמתי על דניאלי השווה והמושלם שלי. כשיצאתי מהתחנה עצרתי
מונית. הנהג היה ערבי אז נפנפתי לו עם השרשרת של ה"peace" מול
הפנים כדי שיראה שאני בעד דו קיום. כנראה שזה הפריע לו בנהיגה
כי כמעט גילחנו צפרדע של זבל, אז הפסקתי. שילמתי לו שלושים שקל
למרות שהוא ביקש רק עשרים, כי הוא ערבי מסכן עם איזה עשרים
ילדים, שזה אומר חצי שקל לילד. הייתי נורא גאה בעצמי.

עליתי לדירה של דניאל ודפקתי בדלת. שמעתי רגליים בגרבי ספורט
נגררות על הרצפה, למרות שזה לא הגיוני. האיש מאחורי הדלת נשען
עליה והציץ בעינית, אז נצמדתי לדלת כדי שהוא לא יראה.
"מי זה?" שאל קול של גבר זר. לא עניתי. הוא שאל שוב. לאחר מספר
שניות נשמע קול של סיבוב מפתח וגלגלי שיניים במשגל. הדלת נפתחה
ואיזה חתיך עם בוקסר שלהבות אדומות וצהובות מצויירות עליו עמד
מולי במבט שואל.
"מי את?"
"דניאל נמצא?" התעלמתי מהשאלה. הבחור היה מבולבל קצת.
"מי זו?" נשמע קולו של דניאלי השווה והמושלם שלי מחדר השינה.
"לא יודע," ענה הניו גאי, "איזו ילדה עם חולצה של נירוואנה".
"אני יכולה להיכנס?" שאלתי את מר בחור. הוא עמד ובהה בי באפס
מעשה. לבסוף הוא נשבר ופתח את הדלת באופן חלקי שאפשר לי לעבור,
פחות או יותר. נכנסתי לדירה והתיישבתי על הספה במקום שתמיד
הייתי יושבת. דניאל יצא מהחדר עטוף בחלוק וסיגריה בפיו, הבחין
בי ונעצר.
"לינור..? מה... מה את עושה כאן..?"
"התגעגעתי אלייך ורציתי... נו, לסגור את התבנית, נו, כי היא
ממש גדולה ומשמעותית ו..."
"על מה את מדברת בדיוק?"
"נו, הפסיכולוגית שלי, שאימא קנתה לי, כאילו שאימא משלמת לה
כדי שהיא תעזור לי, אתה מבין, אז היא אומרת שהכל בעצם זה
תבניות ושהן צריכות להיסגר, אתה מבין...?"
"לא. מאיפה צצת פתאום לעזא... לא יכולת להתקשר לפחות?"
"התגעגעתי אלייך ורציתי לראות אותך. אני אוהבת אותך..."
"אויש, ילדה, אני..."
הוא הסתובב קצת בסלון, גירד את ראשו וחייך חיוך מוזר. לבסוף
הוא כיבה את הסיגריה במאפרה שעל השולחן והתיישב לידי. הבחור עם
האש בביצים פרש למטבח והרתיח מים בקומקום.
"רוצה קפה, שוקו?"
"לא תודה."
"תראי... זה יישמע כאילו זה לקוח מתוך, נניח, סיפור נדוש וחסר
כל טעם שנכתב על ידי פריקית מתבגרת בסטייג', אבל... זה... זה
יואב. את מבינה, אנחנו למעשה... ביחד כזה, את יודעת..."

איזה יופי, הוא הומו, אז חזרתי הביתה. רציתי לדחוף את התבנית
של דניאל עמוק לתוך התחת של הפסיכולוגית, אבל לבסוף ויתרתי על
הרעיון, הלכתי הביתה ושמעתי פלסיבו ובלעתי כל מיני כדורים.
החתול שלי התחיל להסביר לי על כל מיני תיאוריות של דר'
ליבוביץ' שקשורות בשיטות חדשות לקיצור ורידים נפוחים וארוכים
באשכים של חיילים, אבל לא הקשבתי. לאחר שבוע התום ההוא התקשר.
נפגשנו והוא בא לישון אצלי. ואז הוא זרק אותי ובלעתי עוד קצת
כדורים מרובעים שיצאו במהדורה מוגבלת לנערות אקסטרימיות
במיוחד, ועשרים וחמש וחצי גלולות שחורות מצופות ויניל לגותיות
מתקדמות, למרות שלפי היומן שלי אני אמורה להיכנס לקטע הזה של
השחור רק בעוד חודש וחצי ולבדס"מ רק בעוד שלושה חודשים (מה
שאומר שאת כל הקטע הוומפירי אני אצטרך בכלל לדחות למרץ -
אפריל). בכל אופן, ההורים שלי היו אז בחו"ל, ואחי הגדול שהיה
אמור לבדוק מפעם לפעם שהכל בסדר איתי, מצא אותי מחוסרת הכרה על
המיטה, והתעוררתי אח"כ בבי"ח אחרי שטיפת קיבה ושתי מכות חשמל.
ידעתי שדניאל נהיה הומו ושתום זרק אותי כי אני שמנה אז המשכתי
לאכול בכמויות ולהקיא.

במשך כמה שבועות המשכתי לחשוב עוד קצת על כל המצב וכאלה.
ועכשיו... עכשיו אני חושבת שאני נמשכת לבנות. אולי אני אעשה
קעקוע של הנסיך הקטן או משהו? או אולי פרפר או פיה או משהו
שכאילו יוצא מתוך העור, אני עדיין לא סגורה על זה. אולי אני
אתחיל סתם להזדיין עם כל דבר שזז או אמצא איזה מג"בניק, למרות
שאני קצת מבוגרת בשבילם, אבל אם אני אעשה קוקיות אז אולי יהיה
לי סיכוי. נראה לי שאני אתחיל לפרסם בסטייג'. אולי אני אהיה
מדריכה בצופים? או שאולי בעצם כדאי להצטרף לנוער מר"צ? כן,
נוער מר"צ, כי הרי מחסום - ווץ' בחיים לא יקבלו אותי.

"אני לא יודעת לכתוב" היא הודתה במרירות.
"גם אני לא, אז מה, צאי מזה, יהיה כיף. למרות ש'הודתה במרירות'
באמת נשמע קצת... יומרני? עזבי... היי, את יודעת מה?"
"נשתה?"
"לא. כלומר... אחר כך. בואי נעשה משהו ביחד."
"יש לי ברירה?"
"בעקרון לא. אבל טוב, בסדר, נשתה. בנוסף."
"מה יש?"
"רואה את זה - זה ג'ק דניאלס 'סילבר סלקט - סינגל ברל'. הרי
ג'ק הוא תערובת של וויסקי מכמה חביות. אז זה, הבקבוק המעוצב
והפלצני הזה, ככה הבנתי, אמור להכיל חומר של חבית אחת עם ריכוז
של לא פחות מחמישים פאקינג אחוז..."
"!@#$%"
"ניסוח מבריק. אויש, איזו אחות חורגת חכמה יש לי. נו יאללה,
כוסות, קרח, דפים, עט. או שבעצם את מעדיפה על המחשב? ומה
לעזאזל לוקח לך כל כך הרבה זמן? בלונדינית!"
"אני כבר לא בלונדינית, אני ג'ינג'ית טבעית..!"
"באמת..?"
"כן! זה מה שהיה כתוב על האריזה..!"
"כן... ורק שתהיי בקשר, לא משנה מה יוצא לנו מזה - אין מצב,
ואני חוזר ומדגיש - אין מצב שאני מפרסם את זה."