כשהייתי בן 5 הרגתי זבוב בפעם הראשונה בחיים שלי. הוא שוטט על
הרשת של החלון בחדר שלי יחד עם עוד 3 זבובים. היו עוד זבובים
שעפו בחדר אבל התעלמתי מהם, למרות שהם כל הזמן טיפסו לי על האף
ועל כפות הרגליים ועל הפה. הייתי מרוכז כולי בזבוב שלי שעל
הרשת, כמו איזה צייד צ'יטות מנשיונל גאוגרפיק. הוא זז לאט
הזבוב שלי, וחיכך כל הזמן את הרגליים הקדמיות שלו זו בזו.
התקרבתי אליו בשקט בתנוחת מעיכה כשהיד שלי פשוטה קדימה במין
הליכה שפופה. התבוננתי בו במבט מוצר וראיתי את העיניים האדומות
המוזרות שלו ואת הרגליים והכנפיים והמאחורה השקוף. ואז, במכה
אחת מחושבת, מרחתי אותו על הרשת.

היה לי קצת דם על היד וכל הזבובים האחרים התנתקו מהרשת והתחילו
לעוף בחדר כמו משוגעים. זה היה די מפחיד ובמשך כמה זמן לא
העזתי להתקרב אל הזבוב המת. רק כשהזבובים המתעופפים התחילו
להירגע וכמה זבובים חזרו לשבת על הרשת, אזרתי אומץ והלכתי
להסתכל על הגופה. הזבוב נראה בדיוק אותו הדבר כמו קודם, אבל
הוא פשוט לא זז. זה עשה אותי עצוב. הסתכלתי עליו קצת, ואז
הסתכלתי על הדם שנקרש על היד שלי. פתאום רציתי לבכות.
ניגשתי אליו בזהירות והרמתי אותו מהכנפיים. "כל כך קטן" חשבתי.
הנחתי אותו על השולחן והתיישבתי על המיטה. התחלתי לחשוב מה אני
עושה עכשיו עם עצמי, אחרי שהרגתי זבוב. פתאום הכתה בי תחושה
שבעצם ביצעתי פשע נתעב, חטא נוראי שאי אפשר לכפר עליו בשום
דרך. הייתי מוכרח לשכב קצת ולהירגע, וכשקמתי היו לי דמעות
בעיניים.
החלטתי לקבור את הזבוב. הכנסתי אותו לתוך קופסת גפרורים ריקה
וחפרתי באצבע גומחה קטנה בגינה שלנו. כיסיתי אותו בזהירות בעפר
רך בלי אבנים והנחתי לידו אבן קטנה לבנה ופרח סביון שמצאתי על
הדשא. ישבתי על יד הקבר שהכנתי והייתי מאוד עצוב ורציני כדי
לכבד את המעמד.

ישבתי ככה במשך חצי שעה עד שאמא שלי הגיעה ושאלה אותי מה אני
עושה. "אני מתפלל" אמרתי לה בשקט. התחלתי להסביר לה על הזבוב
ועל הקבר ועל החיים. היא הנהנה ועשתה פרצוף כזה רציני וחמור
סבר של מבוגרים. אחר כך אכלנו צהריים וחזרתי לחדר שלי שהיה בו
ריח מוזר פתאום. אמא אמרה שיש המון חרקים בבית ושאבא ריסס את
כל הדירה ב K-700. אני לא ידעתי מה זה K-700, אבל מה שהייתי
בטוח זה שבחדר שלי לא עפו יותר זבובים, בכלל.