אליהו משך מעליו את שמיכת הצמר המפוספסת ושפשף את עיניו
היגעות. הוא גישש בידיו בניסיון למצוא את המשקפיים והשיניים
התותבות על השידה הקטנה. כל יום שעבר קשתה עליו יותר ההתמצאות
בחדרו. הוא הביט בשעון הקיר המראה את השעה ובשעון העצר הקטן
שהוצמד אליו. שעון הקיר הראה שהשעה תשע וחצי בבוקר. שעון העצר
הראה שלאליהו נותרו עוד 12 שעות לחיות.

שמש סתווית האירה קלושות את בית האבות הישן ואורה הלבן צבע את
קירותיו בגוון אפרפר חולני. ציפורי שיר צייצו בקול דק ומדי פעם
עורב גדול צרח בקול צורמני שהעיב במקצת על הפסטורליות השקטה של
הבוקר. אליהו התלבש באיטיות והתבונן בשגרת החיים של בית האבות
מבעד לחלונו בקומה העליונה: על המדשאות והשבילים הוצבו ספסלים
נרקבים מעץ ועליהם ישבו שלוש דמויות כפופות ששיחקו קלפים
בדממה. זקן על כסר גלגלים חורק נסע הלוך ושוב בשביל הצר שהוביל
מהכניסה לבניין אל השער של הגדר שהקיפה את בית האבות. זקנה
שמנה, בעלת 3 סנטרים דידתה בכבדות על המדשאה בהבעה שכולה אומרת
חשיבות עצמית וזקנה אחרת,רזה וכחושה, סרגה משהו לא מוגדר בזמן
שהילכה גם היא על המדשאה וכמעט נתקעה בחברתה השמנה. אליהו פיהק
ויצא מחדרו בצעדים כושלים בעזרת מקל העץ המעוגל שלו.
בארוחת הבוקר לא אכל כמעט כלום. הוגשה שם דייסה מתוקה,ביצה
קשה, וסלט. התפריט היומי לא השתנה מעולם. הוא מזג לעצמו מעט
דייסה והתיישב לשולחן עם עוד חמישה זקנים לארוחת בוקר מאוחרת.

"היום הגדול שלי הגיע" פתח ואמר בעת שקירב את כיסאו לשולחן.
"אנחנו יודעים אליהו" אמר זקן אחד שהחשיב עצמו לחבר טוב "באמת
הגיע הזמן שתתפגר".
"אני זוכר את היום שבו הגעת לכאן" אמר זקן אחר " יש לי עוד כל
כך הרבה זמן אמרת אז, אבל הנה. הכל עובר בסופו של דבר".
"שטויות" אמר אליהו בביטול "אפילו עבר לי יחסית מהר. הכל עניין
של גישה".

עד ארוחת הצוהריים כבר ידע כל בית האבות שיומו הגדול של אליהו
אכן הגיע. חדר האוכל רעש וגעש בתערובת רוחשת של פטפוטים
ולחשושים. בשעה שתיים עשרה וחצי, כשכולם כבר ישבו ואכלו, בוצעה
הרמת כוסית.
"אליהו מתפגר!" צעקו הזקנים ושקשקו ביניהם את כוסות הפלסטיק
הכחולות של בית האבות. אליהו התמלא בתחושת אושר גדולה והרבה
לחייך אל כל הזקנים האחרים.

אחר הצוהריים אליהו ישב בכסא הנדנדה שלו מול החלון הפתוח בפעם
האחרונה. הוא הרגיש את רוח הסתיו הקרה נושבת על פניו ועיניו
שוטטו מחוץ לגדרותיו של בית האבות. הוא ראה אב ובן צועדים על
מדרכה זה לצד זה ומלקקים גלידה, הוא ראה נערה צעירה רוכבת על
אופניים במהירות לכמה שניות עד שנעלמה לה אל המשך הרחוב כמו
חזיון תעתועים, הוא ראה זוג בשנות השלושים לחייו מתנשק בלהט על
ספסל. משמאס בכך, גירד את מפשעתו בהיסח הדעת והסיט את מבטו
מהחלון. הוא בהה בשעון העצר המתקתק לאיטו וחשב על כל מה שהיה
עליו לעבור כדי להגיע עד הלום. רק המחשבה על כך עייפה אותו
והוא גירד את מפשעתו ביתר שאת כדי לשכוח את אותם רגעים
מטרידים. הוא ישב כך זמן מה, כשידו בתוך מכנסיו והבעה סתומה על
פניו עד שהשמש החלה לשקוע. כשהחדר סביבו החל להחשיך הוא כשל אל
החלון ובהה במבט מזוגג בדמדומים הרכים. האורות העמומים של
השקיעה יצרו מועקה בלבו. הוא הוצי את ראש מהחלון וצעק אל השמש
הגוועת:
"עד מתי אוגוסט 1902?!"
"אוגוסט 1902.. 1902.." החזירו לו השמיים האדומים תשובה
קלושה.
הוא נאנח, נשכב על מיטתו ונרדם כמעט מיד. הוא חלם שהוא מרחף,
חופשי מדאגות, ממכאובים ומכל משקל. הוא ריחף קרוב לאדמה זמן
מה, וראה תחתיו בניינים גבוהים ואנשים קטנים צועדים ביניהם עד
שלפתע החל להיסחף מעלה בחוסר שליטה. האנשים והבניינים נעלמו
מעיניו ועתה הנוף התחלף בעננים צמריים ורכים שעטפו אותו בחיבוק
חונק. הוא לא התנגד, ונתן להם לשאוב ממנו את תמצית חייו עד
שגופו נעלם והפך לרוח.
עכשיו, סוף סוף, הוא היה חופשי.