עד ארוחת הצוהריים כבר ידע כל בית האבות שיומו הגדול של אליהו
אכן הגיע. חדר האוכל רעש וגעש בתערובת רוחשת של פטפוטים
ולחשושים. בשעה שתיים עשרה וחצי, כשכולם כבר ישבו ואכלו, בוצעה
הרמת כוסית.
"אליהו מתפגר!" צעקו הזקנים ושקשקו ביניהם את כוסות הפלסטיק
הכחולות של בית האבות. אליהו התמלא בתחושת אושר גדולה והרבה
לחייך אל כל הזקנים האחרים.
אחר הצוהריים אליהו ישב בכסא הנדנדה שלו מול החלון הפתוח בפעם
האחרונה. הוא הרגיש את רוח הסתיו הקרה נושבת על פניו ועיניו
שוטטו מחוץ לגדרותיו של בית האבות. הוא ראה אב ובן צועדים על
מדרכה זה לצד זה ומלקקים גלידה, הוא ראה נערה צעירה רוכבת על
אופניים במהירות לכמה שניות עד שנעלמה לה אל המשך הרחוב כמו
חזיון תעתועים, הוא ראה זוג בשנות השלושים לחייו מתנשק בלהט על
ספסל. משמאס בכך, גירד את מפשעתו בהיסח הדעת והסיט את מבטו
מהחלון. הוא בהה בשעון העצר המתקתק לאיטו וחשב על כל מה שהיה
עליו לעבור כדי להגיע עד הלום. רק המחשבה על כך עייפה אותו
והוא גירד את מפשעתו ביתר שאת כדי לשכוח את אותם רגעים
מטרידים. הוא ישב כך זמן מה, כשידו בתוך מכנסיו והבעה סתומה על
פניו עד שהשמש החלה לשקוע. כשהחדר סביבו החל להחשיך הוא כשל אל
החלון ובהה במבט מזוגג בדמדומים הרכים. האורות העמומים של
השקיעה יצרו מועקה בלבו. הוא הוצי את ראש מהחלון וצעק אל השמש
הגוועת:
"עד מתי אוגוסט 1902?!"
"אוגוסט 1902.. 1902.." החזירו לו השמיים האדומים תשובה
קלושה.
הוא נאנח, נשכב על מיטתו ונרדם כמעט מיד. הוא חלם שהוא מרחף,
חופשי מדאגות, ממכאובים ומכל משקל. הוא ריחף קרוב לאדמה זמן
מה, וראה תחתיו בניינים גבוהים ואנשים קטנים צועדים ביניהם עד
שלפתע החל להיסחף מעלה בחוסר שליטה. האנשים והבניינים נעלמו
מעיניו ועתה הנוף התחלף בעננים צמריים ורכים שעטפו אותו בחיבוק
חונק. הוא לא התנגד, ונתן להם לשאוב ממנו את תמצית חייו עד
שגופו נעלם והפך לרוח.
עכשיו, סוף סוף, הוא היה חופשי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.