מפקד הטנק חש כיצד עיניו נעצמות ולא נותר בו כח לפתוח אותן
שוב. הוא נתן לעולם האפלולי להעלם תחת עפעפיו הכבדים. הוא חש
איך כל שריריו מתרפים וראשו צונח באיטיות כמטוטלת ענקית. שינה
נפלה עליו. שינה נפלה, נפלה... פוק! המפקד התעורר בבהלה, מיישר
את הג'נטקס שפגע בארטישוק המרצד. הוא הציץ בשעונו, 5:30 בבוקר.
אפשר לחזור אל הפלוגה, אל מיטת הקפיצים החורקת, שק השינה הגס
וכוס קפה שחור לוהט. הוא שפשף את עיניו האדומות והביט לשמאלו.
הטען בהה בבתים האפורים שקיבלו עתה גוון חיוור. השמש בדיוק
החלה לעלות.
קו של אור כתום העיר את האופק, מגרש את הכוכבים. הטען הביט
במפקד וחייך. "לא היה לי לב להעיר אותך שוב" פלט בקול צרוד.
"לא משנה יאללה נוסעים... נהג תניע" הטנק נהם וקרקש. לבסוף
התעורר המנוע הקפוא בכמה מכות גז שהעלו את אותו עשן שחור סמיך
מוכר. המפקד בלע פיהוק.
"יאללה בואו נעוף מפה" הפתיר, הטנק החל מיד לנוע במהירות.

הם נסעו ברחובותיה המנומנמים של שכם. באמצע הדרך חלפה לה מונית
צהובה מולם. "הסנונית הראשונה" הרהר המפקד בינו לבינו. הם חלפו
על פני נשים מבוגרות בגלימות בד צבעוניות  שצעדו עם סלים
עמוסים לעייפה על ראשן, הם ראו גברים חנוטים בחליפות זולות
נושאים תיקי פלסטיק. פה ושם הציץ ראש משולהב של ילד מפסגתו של
בית. שכם החלב להתעורר. שירת המואזין כבר פסקה לה מזמן. לפתע
הגיח גבר מזוקן מסמטה אפלה, הוא לבש ג'ינס וגופיה לבנה פשוטה
בוהקת. עמידתו היתה איתנה ועיניו החומות הקרינו סמכותיות של
אדם היודע מה הוא עושה. הוא עמד כ-20 מטר מהטנק שהלך והתקרב
לכיוונו באיטיות. הוא הרים את ידו והצביע על האספלט המחורץ
והביט אל הטנק הנוסע.

מפקד הטנק הביט באדישות באיש הניצב מולו. זקנו של האיש נגזר
בקפידה ודמותו הייתה מטופחת ופשוטה. הוא מצמץ בעיניו כמסרב
מאמין.
"ת'סתכל על האיש הזה" אמר לטען "חי בסרט... נהג עצור תפוס בלם
דומם". המפקד נפנה אל הדמות שעמדה מולו כפסל. "שוו?" צעק.
הדמות לא הגיבה בהתחלה ורק נעצה בפניו של המפקד מבט קודר. אחרי
כמה רגעים פתח האיש את פיו ודיבר באיטיות, הוא הדגיש כל מילה
בהתאמה.
"לאן - אתם - נוסעים?" שאל בהבעה חתומה.
המפקד הביט בו בזלזול. הוא שאל את עצמו מה הוא עושה לעזזל. למה
עצר את הטנק, למה דומם, למה האיש הזה שאמור לעניין לו את התחת
מהפנט אותו כמו איזה הודיני מזדיין. הוא רצה להניע שוב את
הטנק, לקלל את האיש ולמסך אותו בעשן שחור, אך במקום זאת אמר
מוכנית:
"אנחנו נוסעים לחטמ"ר שומרון. לאן אתה צריך?" האיש חייך. זה לא
היה בדיוק חיוך אלא חשיפת שיניים וחניכיים קרה, כאילו שני
וווים בלתי נראים הרימו את שפתותיה הדקות של הדמות.
"חטמ"ר שומרון זה מצוין" אמר.
המפקד שמע את עצמו אומר: "יאללה קפוץ, יש הרבה מקום במסדרון
האחורי". האיש ניגש אל הטנק ומשך את הידית של המסדרון האחורי.
הצירים חרקו כאילו לו גירזו את הפתח מאז ומעולם. המפקד הצתמרר.
הוא חיכה מעט עד ששמע את הדלת הכבדה נסגרת. אחרי כן שמע את
עצמו מדבר שוב.
"יש ג'נטקס ספייר ליד הארגז השחור". הוא המתין עד שהאיש חבש את
הקסדה, ואחרי בדיקת קשר קצרה הטנק המשיך בדרכו.

הם יצאו משכם אל הגבעות החשופות והמבתרים המזדקרים. הם עברו
בדרך השחוקה שנחצבה בסלע וספגו אבנים. המפקד נשאר אדיש, הוא
הרגיש איך עיניו נעצמות שוב, כמעט נרדם, כמעט. הנוף המונוטוני
התחלף והם נכנסו שוב לאזור עירוני. המפקד שפשף את עיניו והסתכל
סביבו. הוא מצמץ, הוא לגם חצי מימיה, הוא צבט את עצמו, לא יכול
להיות.  הוא חש בעיצומו של חלום מוזר. שוב ניצבה בפניו שכם,
אותה שכם אבל אחרת, הכל נראה כה תוסס פתאום, כאילו בא מהשמיים
ניצוץ מסתורי והאיר את העיר כולה באור אחר. הפרצופים האנושיים
לבשו הבעה. הם חייכו והרצינו, הם דיברו ביניהם, הם צחקו. אלא
שזו הייתה אותה העיר, עם אותם בניינים נוטים ליפול ואותן דרכים
משובשות ואותו ביוב הזורם לו ברחובות. אבל הכל היה יפה פתאום,
הכל היה חי.
מפקד הטנק המשיך עד לנקודה שבה אספו את האיש והנהג עצר ודומם
מבלי שנתבקש לכך. המפקד ממילא לא שם לב. הוא בהה סתומות בסמטה
החשוכה כששמע את המסדרון האחורי נפתח שוב בקול חריקה עז, האיש
נופף בידו באדישות ונכנס בחזרה לסמטה. צעדיו לא השמיעו קול.
הוא עלה במעלה הסמטה ונעלם מאחורי בית קומות מתפורר. המפקד
הניע את הטנק ונסע בחזרה לפלוגה - אל המיטה החורקת אל שק השינה
הגס ואל כוס קפה שחור לוהט.