אנחנו דור שכותב על ריקנות
מול מסך צבעוני.
בהתרוממות רוח מטאפורית מבין שאינו מרגיש את הדפים,
ושותה.
שאלת אם אני מתגעגעת? כן. לא למה שהייתי, ולא לאנשים הקלושים,
הכועסים, היפים במתיקות רעה ומתנשאת, עצובים בשעמום, או
חברותיים עד פשטות.
לעובדה שהכל יכול להתחיל ולהגמר בנשיקה, ואף אחד לא יצפה ממך
להתחסד או להגדיר, לזרום או להבין.
העונות מתחלפות, האנשים מתעטפים.
ההזדמנויות אף פעם לא נגמרות, הקסם אף פעם לא דועך
אלו רק האנשים שנעשים כבדים, מפוחדים ומורעבי תאווה.
אל תתחילי לפחד בגיל שבע עשרה מגיל עשרים, משינויים, מאצבעות
קרות על לחיים סמוקות, מתגובות סתומות של נערים מלטפים,
מריחוק, מרמזורים בכל הצבעים, מאלכוהול, מאי-אילו שנים רחוקות.
יש כל כך הרבה לפחד, ולאהוב, כבר עכשיו.
(עניתי בשקט שכבר הייתי פה פעם.
12-12-04
(1:00 |
