נוני באום זכר את היום ההוא. תחילת החורף ההוא של שנת 68',
בחדשות דברו על ספינת חיל הים דקר.
בבית הספר נערך טקס זכרון, ואף הוקמה פינה שכללה קטעי עיתונים
שירים ודברים שכתבו התלמידים.
כיתה ו1. כל הסימנים הראו שצפוי יום שקט ושגרתי ללא מאורעות
מיוחדים והעיקר ללא הצעקות.
חוה וייס, המורה הצעירה והדינאמית נכנסה לכיתה כשחיוך גדול
זורח על פניה. שיער קצוץ בצבע שחור, ומשקפיים בעלות מסגרת קטנה
השלימו את פניה.
היא לימדה את כיתתם כבר שנה רביעית, ועתה באמצעה של שנה זאת
נראה היה שכבר התרגלו והסתגלו לשיטותיה הגם שחלקן הטרידו
והציקו. בסך הכל יחסיה עם תלמידי הכיתה היו טובים, היא אהבה
אותם והייתה מסורה, אך בימים שבהם "קמה על צד שמאל" ידעו
שצפויה צרה. (הילדים יכלו לחוש זאת לפי מבטה ואפילו בהתאם
לאופי הבגדים שלבשה), אבל ביום ההוא לא ניכר כל סימן לכך, היא
צחקה והתבוננה בהם בחיבה.
הוא נמנה על ה"שובבים החמודים", וככזה סבל בעיקר מנזיפות
ולפעמים הוענש בסלוק מהכיתה. פה ושם (כפעמיים שלוש ) "זכה"
בענשי העתקה שהיו שגורים אצלה ואהובים עליה (על אף הכחשותיה):
"תכתוב 50 פעם 100 פעם..." באחד המקרים ותרה על העונש זמן קצר
לאחר נתינתו בשל "רחמים"...
נוני ישב נינוח וקרץ אל טליה בר און היפה של הכיתה, כבר מזמן
חשב להציע לה "חברות" ולא העז, אולי אחרי השיעור תהיה לו סוף
סוף הזדמנות.
הוא היה גבוה, צנום ובעל שיער שחור חלק. נמנה על קבוצת
ה"מקובלים" אף שלא היה בולט כאורן שמואלביץ הבלונדיני היפיפה,
אורי ארליך הגבוה, הספורטאי הנמרץ ואהוב הבנות, או עמיר קרנץ,
אבל בכל מקרה שום מסיבה לא התקיימה בלעדיו... הוא המתין בקוצר
רוח למסיבת יום שישי, שבה יוכל להזמינה (את טליה) ל"סלואו"
היפה הזה, מדובר היה בשיר החדש של להקת ה"מקסימים" "שנתי היא
יום" " my year is a day".
ובדיוק ברגע ההוא החלו ה"צרות".
עליזה קפלן, מורה קשישה מה, מחנכת הכיתה המקבילה, נכנסה לכיתה
בזעם "חוה זה ממש מוגזם, אילו ילדים מן הכיתה שלך כרגיל."
לגלגה. חוה שהכירה את השגעונות של ילדי כיתתה נאנחה בחיוך "מה
קרה מה הם גרמו הפעם?" "הם הם השליכו לכיתה שלי שקיות של מיים
ועפר, ופגעו בתרצה (אחת הבנות בכיתה) בעינה", חוה נעמדה במרכז
הכיתה, משגרת אל הילדים עיניים מזרות אימה "מי עשה את זה?
תתרוממו מיד" שאגה. הוא התעורר מעלפונו וראה קבוצה מחבריו
מתרוממת: חווה פנתה לעליזה "האם תוכלי לזהות את הילדים? "
עליזה הנהנה, ולתדהמתו ראה שהצביעה  לעברו של חברו  הטוב, דני
וייסברג .
[דני היה ילד בעל שיער שטני בהיר, שקט בדרך כלל, אשר חווה
"נטפלה" אליו מידי פעם (הכל ידעו שחוה תכננה להעביר אותו כיתה
אך ויתרה לבסוף בשל תחנוניו ובכיו).
בכיתה תהו לסיבת הטפלותה אליו, ואורי ארליך (שנהג להציק
בקביעות למורה לטבע) אמר "היא נטפלת אליו כי היא מפחדת מאיתנו,
וזקוקה לקורבן חלש". הוא היה ילד רגיש ופגיע, שלא נמנה על
החזקים והבולטים, ואף שחווה הסכימה להשארותו בכיתה נהגה לעקוץ
אותו בכל הזדמנות. צעקות "מפונק, בכיין" מלאו את חלל הכיתה
פעמים רבות, ונוני חש צורך לגונן עליו. ]
חוה הביטה בו בסלידה "דני אתה גם בעניין ברור כפי שחשבתי". דני
החוויר "המורה אני לא... אני רק" גמגם "אתה רק מה?" צעקה, "קום
ותצטרף אליהם מיד".
שימי אחד ה"אשמים" ניסה לשלב מילה "המורה יש כאן טעות". ואז
התרומם נוני "תעזבי אותו את סתם נטפלת אליו", (נוני ידע שדני
לא היה מעורב בעניין, כיון ששהה בביתו בשעה המדוברת, ובכלל
תעלול כזה לא התאים לאופיו). חוה הביטה בו בזעם "נוני תשב בשקט
ואל תתערב". "לא המורה, הפעם אני כן אתערב, כולנו יודעים שאת
שונאת אותו ורוצה להציק לו". "נוני לטובתך אני מציעה שתהיה
בשקט". סננה חווה "לא, אני לא אשתוק, את... את... מרושעת, אני
חושב שאת מפלצת" ולפתע הניח את ידו על ראשו המום מדברי עצמו.
הכיתה השתתקה בהלם.
רונית הראל היתה שכנתו לספסל מאז תחילת שנת הלימודים. רונית
ילדה נעימה, אך מלאה וממושקפת, לא הייתה "פופולרית" במיוחד,
הוא לא כל כך סבל אותה, אך היא הייתה תלמידה טובה, ולא פעם
אפשרה לו להעתיק ממחברתה, ובשל "קשרים" אילו נהג להזמינה דרך
קבע לרקוד במסיבות (רוב הבנים התעלמו ממנה, אך הוא חש
"מחוייבות" כלפיה). "נוני השתגעת? נדהמה "היא תהרוג אותך, תבקש
סליחה" - נוני רטן "מה זה יעזור? היא תפגע בי ממילא."
"יפה נוני יפה" צעקה חווה "זהו הרחמים נגמרו, קום עכשיו" -
"ילדים אני מצטערת, נוני ואני יוצאים עכשיו לטיול קטן. מיד
אחזור". "המורה אנא" ביקש רובי, ה"רציני" של הכיתה, וחבר הוועד
"אל תכי אותו". "רובי באמת" חייכה חווה "לא אכה אותו, דווקא
הייתי מוכנה, אבל אסור לי... בכל מקרה" היא הרצינה, "עכשיו הוא
יקבל את מה שמגיע לו".
נוני התרומם והלך לצידה של חוה כשהוא שותק וחיוור. חווה הניחה
את ידה על כתפו ודחפה אותו קדימה בחוזקה. הם צעדו לכוון הבניין
ה"ראשון" הישן או הבניין של ה"קטנים", כיוון שבכיתה ה' עברו
לבנין המרווח יותר והיו גאים על כך... ונכנסו לכיתה א2.
המחנכת חיה שהייתה כבר "רגילה" לעונשים מסוג אילו קבלה בחיוך
מאולץ את ה"קורבן" החדש.
"כאן אתה תשב, עד שתרגע, ואז נחליט כיצד לנהוג בך הלאה" צעקה
חווה, "אני אבוא מידי פעם לתת לו עבודה, ותקפידי שהוא ישב ולא
יפריע." אמרה חווה לחיה, נפרדה ממנה וחזרה לכיתתם.
הוא לכסן את מבטו אל ילדי הכיתה, הם צחקקו קלות, עד שהושתקו על
ידי מחנכתם. לשמחתו לא היתה זאת כיתתו של יאיר אחיו הקטן, אך
שכנו עוז למד בכיתה הזאת, וצחק אליו. "יה איזה יופי, עכשיו
תהיה אצלנו? וכמה זמן?" הוא חשב על אחיו הבכור ערן שלמד בכיתה
י"ב, ושאליו היה קשור מאד, שאמר לו פעם "נוני מה שיגמור אותך
יום אחד זה הפה שלך". הוא תהה מה יקרה לו עתה. כיצד תנהג חווה?
האם תסתפק בעונש הזה, האם תקרא להוריו לשיחה?
שעת ההפסקה הגיעה. בתדהמה קלט שתיק האוכל שלו איננו איתו,
עכשיו הבין העונש האמיתי היה הרעבה, היא החליטה למנוע ממנו
מזון? איך יכלה לנהוג כך? האם לא די בהכנסתו לכיתה נמוכה, האין
די השפלה בכך? הוא הרהר בה, לנגד עיניו יכול היה לראות אותה
יושבת בחדר המורים, אוכלת את ארוחתה צוחקת ונהנית כאשר הוא
מצוי במצב כזה, וגל של שנאה, זעם ותסכול אחז בו.
נוני הליט את ידיו בפניו בוכה חרש, והסתכל ברעב על הילדים
שסעדו בתיאבון את ארוחת העשר שלהם. חיה המחנכת התקרבה אליו
"ארנון נכון, מה קרה לך? אין לך אוכל? כבר אתן לך פרוסה".
"תודה" הפטיר, אכל את הפרוסה ותקע את ראשו בשולחן. הוא לא זכר
את שהתרחש אחרי כן.
ובשעה שאחריה היא (חוה) נכנסה, היה סיפק בידו לשמוע אותה צוחקת
ומשוחחת במסדרון עם מרים, אחת המורות שהייתה חברתה הקרובה "טוב
אז ניפגש בערב ליד 'מקסים' תגידי לגבי שיגיע בזמן." כשנכנסה
התקרבה למושבו, שולחת אליו מבט רצחני אך משועשע מה. "מה קורה
איתו, הוא מסתדר" חיה נגשה אליה. "חווה זה לא בסדר... העונש
הזה". חווה ספקה את ידיה בחיוך "נו זאת המטרה להעניש". "אבל
חווה" הקשתה חיה "איך את יכולה למנוע ממנו מזון" היא נדהמה.
"תסבירי לי למה את מתכוונת" או אלהים, את רוצה להגיד לי שלא
הבאתי לכאן את תיק האוכל שלו? אוך הסתבכתי עם העניין הזה".
נוני רק זכר שהובאו לשולחנו פיתה מרוחה בחומוס וירקות, ופרוסת
עוגת שוקולד. הוא טרף את המזון בתיאבון, ויכול היה לשמוע את
קולה הברור "מחר בבוקר אתה חוזר לכיתה". למחרת שניהם פסעו
בשתיקה לכוון הכיתה, חווה הניחה את ידה על גבו "אני סולחת לך
על הכל. אבל להבא תזהר בהתבטאויות שלך". הוא נשבע שלא לפנות
אליה עוד בדברים או להשתתף בשיעוריה.
במהלך השנה התלוננה "אתה לא משתתף" "זה לא הוגן. ההתבטאות שלך
הייתה חמורה וויתרתי לך", בשפה רפה אמר (בנוכחות אחיו ערן
שהגיע לבית הספר וניסה לפשר ביניהם) "בסדר אני אשתתף כי אין
ברירה אבל אני מרגיש פגוע".
חוה נאנחה "אל תחשבו שיצאתי 'נקייה' מהפרשה, חיה גולדמן (מורת
כיתה א2 שאליה הוכנס נוני), כמעט מתעלמת ממני, בחדר המורים
כולם קרירים אלי במיוחד המורה למוזיקה, שעיה (ישעיהו)
ורטהיים". [שעייה (ניצול שואה) ניצול מחנה "מטהאוזן" צעק "איך
את לא מתביישת? אני ישבתי שם שנים כמעט ללא אוכל, ונשבעתי שאם
אשאר בחיים, אקדיש את חיי למען ילדים ואתמסר אליהם, ואת? פוגעת
בילד, ומשאירה אותו ללא אוכל, ובעצמך חוגגת באותו זמן עצמו
בחדר המורים"].
חווה ננזפה גם על ידי סגן המנהל שלמה רוכמן "חווה צר לי אבל
אנחנו לא חיים במאה ה19, ובתי הספר שלנו אינם שייכים לבית
היוצר של צ'רלס דיקנס, אינני מוכן לקבל מצב כזה שמהווה למעשה
התאכזרות לילד. יש לנו עדויות לפיהן את גם דחפת אותו,.ובכלל
אני דורש שתפסיקי את ענשי ההעברה לכיתה נמוכה, הם משפילים, אני
גם אדרוש שתתנצלי בפני הילד והוריו".


סוף השנה, לאחר 4 שנים (סוערות במונחים שלהם) נפרדה חווה מילדי
הכיתה. לערב תוכננה מסיבת פרידה בנוכחותה בביתו של עמיר קרנץ,
אך בבוקר לאחר חלוקת התעודות ביקשה להפרד מכל אחד מהם באופן
אישי. כשנכנס לחדרה חייכה, לחצה את ידו ושאלה "נו, אז איך היו
ארבע השנים, בסדר? "לא יודע" הודה. "אתה עדיין כועס על העניין
ההוא?" תמהה. "כן" הוא הנהן. "שתמיד יהיה לך רק טוב" אמרה
וטפחה על גבו.
בשנתיים הבאות, (כאשר כבר לא לימדה את כיתתם) התחמק ממבטה כאשר
נסתה לברכו לשלום כשעברה במסדרון.
ובמסיבת הסיום של כיתה ח', למורת רוחו היתה העובדה שהוזמנה
לטקס ואף הגיעה למסיבת כיתתם שנערכה לאחר מכן. הוא לא אהב את
האופרטה שנכתבה על הווי הכיתה שכן לדעתו הוורידה את תקופתה,
כשניסה להעיר על כך השיבו המארגנים "מה אתה רוצה? אנחנו חייבים
להסתיר את העניינים הלא סמפטיים". בסיום הערב נגשה חווה ללחוץ
את ידו "אז מה נשמע לאן נרשמת?" הוא נקב בשם התיכון, "יופי כל
הכבוד" שמחה "חשבתי בהתחלה שתלך למקצועי". "נו אתה כבר סולח
לי" שאלה בבת צחוק. בהסוס אמר "כן, אולי, אני לא יודע". חוה
חייכה "תזכור, לא כדאי לשמור טינה, אני טעיתי. אבל העניין
נגמר, תצליח". הוא לא קיבל את דבריה ונשבע כי לא יסלח לה
לעולם.

כעבור 4 שנים - אוקטובר 1974
הוא עמד על מגרש המסדרים בבסיס "חצרים", בעת הגיבוש לקורס
הטיס. זה עתה החל הגיבוש וחשוב היה לו להשתלב ולהתיידד עם
אנשים שעימם יבלה את השנתיים הקרובות.
משמאלו הבחין בצעיר נאה, בעל תווי פנים חוורים מה, רזה ובהיר
שיער. פניו של הבחור נראו לו מוכרים אך הוא לא מסוגל היה לדעת
את מקור העניין.
רק כשהציגו את עצמם נתחוורה לו ה"תעלומה". "רן וייס", ארנון
(נוני) באום. "מניין אתה נוני? - "תל אביב בסמוך לגבעתיים".
"למדת ב"ארזים"? "כן, כן" אמר נוני מופתע. "אם ככה בוודאי הכרת
את אמי, היא לימדה שם שנים רבות", הצבע נזל מפניו של נוני "אתה
בנה של חווה? רן הנהן. "אני... אני. הייתי התלמיד שלה. היא
חינכה את הכיתה שלי בשנים 64'-68'" גמגם.
רן צחק "זה בסדר, אל תדאג אתה יכול לספר לי הכל, אני כבר מודע
למסכת הספורים והאגדות שמתהלכות סביבה".
נוני נבוך, עכשיו החל להזכר בוודאי הרי ראהו מספר פעמים בעבר,
כשבא עם אמו למסיבות וארועים. "אתה דומה לה קצת". רן גיחך, "כן
ירשתי מעט מתווי פניה, אבל השיער הבהיר בא ממשפחתו של אבי. היא
לא אישה קלה, כאמא תמיד סיפקה את הצרכים שלנו, אבל יחד עם זה
הייתה קשה איתנו. במיוחד עם אחותי האמצעית דלית (התחילה עכשיו
את כיתה ח')". "מה קרה עם אחותך" שאל נוני, "אתה יודע" נאנח רן
"גיל ההתבגרות, היא יוצאת למסיבות חוזרת בשעה מאוחרת, אמא מחכה
לה, הוויכוחים והצעקות מתחילים... באחת הפעמים זה נגמר בסטירות
לחי. אני מנסה לגונן עליה". "אני נזכר בה" חייך נוני "נערה
יפה, חתיכה". "כן" העיר רן ביבושת "היפה והמוכשרת בינינו".
"ושירה?" "אה" העיר רן "היא עוד קטנה בת 9 פלוס, לומדת בכיתה
ד', מפונקת, קצת מרגיזה, ו... מכוערת בטירוף " שניהם צחקו.  
קשריהם התהדקו, "אנא" התחנן נוני "אל תספר לה שנפגשנו כאן". רן
צחק "זה בסדר אל תחשוש, אדאג שלא תפגשו".
באחד הימים לאחר אימון, ישבו לארוחת הצהרים. רן שאל "תזכיר לי
באיזו שנה למדת אצלה? אני זוכר שפעם אחת בשנת 68' אני חושב,
קרה מקרה קשה בבי"ס שגרם לה למצב רוח רע. אני לא כל כך זוכר את
הפרטים, אבל כנראה שאחד הילדים התחצף אליה, היא גררה אותו
לכיתה א' ושכחה להביא לו את תיק האוכל. רק מאוחר יותר זה התגלה
לה. היא הביאה לו אוכל, ובכתה אחרי כן בבית".
נוני התאבן והביט בפני חברו, המבט הסביר את הכל. "זה אתה" נדהם
רן, "תאמין לי שהיא לא התכוונה. זאת הייתה טעות טכנית. "הנח
לזה" אמר נוני, "אתה בכל מקרה לא אשם בכלום".
והוא נשבע שלא יסלח לה לעולם...
בשבתות שבהן נשארו בבסיס, בעת בקורי הורים, הקפיד לשמור מרחק
ממשפחתו של רן. רן זכר שאימו הופתעה " יש לך כאן חבר כל כך טוב
אנא תציג אותו". "לא" התחמק "הוא לא יכול עכשיו פעם אחרת".
שניהם עברו בשלום את רוב השלבים, והחלו להתכונן לסוף, לטקס
קבלת הכנפיים. הם סווגו למגמת מטוסי הקרב, ודומה היה שעברה
התקופה המתישה והמתוחה. ונוני העיר "אתה תקבל 'חניך מצטיין'"
רן חייך. "כן, אולי, אבל העירו לי שבלימודים העיוניים לא כל כך
השתדלתי". "אתה יודע" העיר, "פעם הפסדתי קשר בגללה (אמא). אתה
זוכר את דפנה שטיינהרט? נוני הניד בראשו "היא למדה שנתיים
מתחתיך ביסודי ובתיכון, ולמדה אצל אמא אחריכם. יצאנו בערך
חודשיים, וכשנודע לה שאני בנה העירה בזעם "אני לא אצא עם הבן
של המפלצת האיומה הזאת, כמה בכיתי בגללה", וקשרינו נותקו
כמובן...
נוני העיר בכאב "חבל שאתה צריך לשלם את המחיר". רן התיישב
ולפתע החל לדבר "אתה יודע, אני נזכר, זה היה בערך בשנת 70' אני
הייתי בן 14, ודלית בת 9. רבנו איתה (עם האם), וסכמנו שאם היא
תעניש, העונש יחול על שנינו, ויהיה זהה. אני זוכר שהיא צעקה
"שניכם הולכים לישון בלי ארוחת ערב". בשעות הערב ישבנו בחדר
שלנו ובכינו, אני חשבתי להתחמק דרך צינור חדר האמבטיה ולקנות
לנו "וימפי".
ואז אמא נכנסה והביטה בנו בחיוך "אפשר להזמין את שני החברים
לחדר האוכל, או שאתם צריכים הזמנה מיוחדת? אני זוכר שהיא הביטה
בנו בכאב כשטרפנו את ארוחת הערב." נוני נרעד, זה הזכיר לו משהו
מוכר ופתאום קרוב כל כך.


לקראת סיום הקורס, התגלתה אצל נוני בעיה של דיוק בירי, והוא
נשלח לבדיקה ביחידה הרפואית של החיל. כששב, נכרה העצבות על
פניו, ובלב כבד אמר לחברו "אבחנו לי פזילה סמויה, אולי לא
יאפשרו לי לסיים את הקורס." הוא יצא לביתו למספר ימים, כשוועדת
"ההדחה" בבית הספר לטיסה קיימה את דיוניה, לבסוף נפלה הפשרה.
הוא יסיים את הקורס, יקבל את כנפי הטייס, אך יועבר אחרי כן
לאמוני מערך התובלה. בתחילה התקשה לקבל את ה"בשורה" אך לבסוף
התרצה. אחיו ערן נזף בו "אז מה? ירגיז אותך שאמא תישן טוב יותר
בחמש או שבע השנים הבאות? גם ככה היא רועדת מפחד." (ערן שלמד
בבי"ס מקצועי, שירת בחיל האוויר כאלקטרונאי, ויצא הביתה פעמים
תכופות).
מסדר הכנפיים - לאחר המסדר, כששניהם מאושרים וענודי כנפיים,
התחבק נוני עם בני משפחתו, ובעודו מרים את אחיינו הקטן גיא
(בנו של ערן), ונושק לו, ראה אותה.
חווה נגשה אליו, לבושה בהידור, צוחקת ומתלהבת "נוני יופי כל
הכבוד" היא לחצה את ידו "מזל טוב, אתה נראה נהדר, כל כך יפה
לך, עם הכנפיים". "תודה " חייך... לשמחתו היא לא שאלה על המגמה
שאותה סיים, בדמיונו יכול היה לשמוע את דבריה" מה באמת? אתה
טייס אמיתי, כמו הבן שלי?" אבל חווה רק החליקה על ראשו "ידעתי
שתגיע רחוק", אמרה והצדיעה לו.

כעבור שנים
חלפו השנים, נוני נשאר בצבא וחתם "שירות ארוך" (קבע עד
הפנסיה), במסגרת הזאת גם יצא ללימודים, כלכלה ומדע המדינה נישא
בגיל 24, ונולדו לו שני ילדים תמיר ואוהד.
רן החליט לא להאריך את שירות הקבע, השתחרר מן הצבא, לאחר
החתימה הראשונה, נישא בגיל 25, ונולדו לו שלושה ילדים: הבת גלי
והתאומים יואב ועידן. הוא למד מחשבים באוניברסיטה, ולאחר כעשר
שנים התגרש מאשתו איריס. מאוחר יותר נסע לארה"ב, לקליפורניה,
שם השתקע בלוס אנג'לס ועסק בהיי טק. הוא נישא בשנית לאנג'י
ונולדו לו שני ילדים נוספים.
קשריהם נמשכו גם אם לא הדוקים כבעבר.


מרץ 2002
גל טרור נורא עובר על הארץ. מאז פרוץ האינתיפאדה בשלהי 2000,
נאלצו כל אזרחי המדינה להתמודד בפני מבחנים קשים. נסיעה
באוטובוס הפכה סיוט, ומשלב מסויים בשנת 2001, למדנו לדעת כי גם
בילוי תמים במסעדה, בית קפה או אפילו שמחה משפחתית, עלול להפוך
לתופת.
נוני החליט להזמין מקום במסעדה גדולה בלב יפו העתיקה, לרגל יום
הולדתו (ה 52) של אחיו הבכור ערן. הוזמנו כחמישה זוגות, נוני
ואפרת אשתו, ערן ואשתו תמי, בנם גיא שנישא ממש לאחרונה,
ורעייתו ענבל, הבן הצעיר אילן, וחברים מן הטייסת: אורי קוגן,
עמוס אלפי ויובל רגב. האח הצעיר יאיר התגורר בניו יורק ולא
יכול היה להגיע.
תמי אשתו של ערן קצת הסתייגה "אתם בטוחים שיש שם אבטחה נאותה?
תזכרו באיזו תקופה אנחנו נמצאים". "תפסיקי, בחייך," צחק ערן,
"צריך להמשיך לחיות, אי אפשר להסתגר בבית בגללם, ננהג בעירנות
וזהו".
הערב היה קר, והחבורה נכנסה מיד למסעדה ששכנה לא רחוק מחוף
הים, נוני אהב את הריח המלוח. "נינוח ישן ופסטורלי" הרהר.
"וואו החימום כאן ממש חזק" אמר אורי, "אפשר להתפשט ממש ". "אל
תזלזלו באורי" צחק עמוס " מאז הגירושים שלו, הוא "מתחמם" מהר
מאד".
עמוס שימש מספר שנים לפני כן כסגנו כאשר פיקד על הטייסת, והם
נשארו ביחסים קרובים. כולם צחקו, והתיישבו. התפריט נראה מעניין
ומפתה, וכלל סלטים פיקנטיים, סוגים מגוונים של בשרים ותוספות.

תוך כדי עיון בתפריט, הביט נוני בשולחן הסמוך ולתדהמתו הבחין
באישה, שנראתה בסוף שנות ה60 לחייה, לבושה בשמלת ערב אפורה.
שערה, שניתן היה לראות כי הנו צבוע, היה חום בהיר. "אלוהים
אדירים" הרהר "זו היא".
"מה קרה" שאל אחיו, "חווה נמצאת כאן". "חוה המורה" נדהם ערן.
"כן" לאט נוני... "אני רואה שאתה עדיין בטראומה ממנה, די עזוב
את זה כבר, עברו שנים". הוא התבונן בה, יושבת עם בעלה וחבריה,
היא נראתה צוחקת ומאושרת.
דומה ואיש לא הבחין בצעיר השחרחר שנכנס פנימה, אוחז תיק שחור
בידו, שצעד לעבר השולחן השמאלי. נוני לגם "דיאט ספרייט" (החליט
להמנע ממשקאות ממותקים), כאשר נשמעה ההתפוצצות.
הפיצוץ היה אדיר, ומעוצמתו הועף נוני והוטל על הארץ. הוא הצליח
להתרומם בקושי, והלך לבדוק את שלום יקיריו, ידו השמאלית התנפחה
ודיממה.
לרווחתו ראה שאחיו נפצע קלות, אך הצליח לקום על רגליו, איתי
שאשתו הייתה בתחילת הריונה גונן עליה בגופו. השולחן ותוכנו
התהפכו, הוא יכול היה לשמוע את צווחות הסועדים "תעזרו לנו
תעזרו לנו", ואז הבחין שהפגיעה העיקרית היתה בסועדי השולחן
הסמוך. הוא לא זכר מתי קם ורץ לסייע ליושביו. הוא אחז בזרועו
של גבר כבן 70, וכן במרפקה של אישה שעמדה לצידו והחל לגרור
אותם החוצה. "אשתי" צעק האיש "אשתי שוכבת שם, היא פצועה" נוני
התקרב אל האישה, ואז זיהה אותה. היא שכבה מכוסה בדם. אך הוא לא
ניגש אליה, אלא שיגר לכוונה מבט זועם והתרחק מן המקום.
כוחות ההצלה הגיעו והחלו מפנים את הסועדים ההמומים והמדממים.
נוני יכול היה לספור כ-15 גופות, ואז נמלך בדעתו וניסה להכנס
פנימה, אבל נחסם על ידי שוטר" "אתה השתגעת?" צעק. "אתה לא רואה
שאנחנו מחלצים פצועים". "תציל אותה" זעק בקול לא לו, "היא
הייתה המורה שלי"... צפירות האמבולנסים קרעו את הלילה, שני
אנשי מד"א אחזו בו והכניסוהו (למרות מחאותיו) פנימה, הוא לא
זכר מתי הגיע לבית החולים.
לאחר סדרת בדיקות וצילומים אובחן לו "שבר קל" בידו השמאלית,
ידו נחבשה בסד, וכבר באותו לילה שוחרר לביתו.
למחרת נסע לבית החולים, חרד וכואב. שם כבר ראה את רן שהוזעק
מארה"ב. הם התחבקו "יופי שבאת", פניו היו אדומות וחוורות, "הכל
היה מהיר כל כך, לקחתי את הטיסה הראשונה ובאתי, הצלחתי להשיג
מקום רק ב"קונטיננטל", הנה אנג'י תכיר אותה". נוני לחץ את ידה
של אנג'י, אשה גבוהה נאה ושחורת שיער, צעירה מבעלה בעשר שנים -
"והילדים" - "הא הם נשארו בלוס אנג'לס עם האמא של אנגי', יובל
כבר בן 5, ועומר בן שנתיים" אמר בגאווה.
"מה מצבה" שאל נוני בזהירות". "אה, לא כל כך טוב, אבל נותנים
לה סכוי קל מאד" אמר רן. נוני אחז בו והוליך אותו אל הספסל,
"אני חייב להתוודות בפניך" אמר ופרץ בבכי. "מה קרה לך" תמה
חברו, "אתה היסטרי מן הפיגוע". נוני נדהם "ידעת שהייתי שם" רן
הנהן, "אבל מה זה שייך? "תראה אני... אני... היא שכבה שם, ולא
לא נגשתי אליה... הייתי עסוק בהוצאת אנשים אחרים." נוני נאנק,
"יכולתי להוציא אותה, לחלץ אותה, אני... מרגיש כאילו הרגתי
אותה". "אבל בחייך" גער בו רן "לא יכולת לעשות שום דבר. המצב
שלה היה קשה בלאו הכי, תפסיק לדבר בצורה כזאת. ואלו הוצאת
אותה, זה היה מועיל? איריס הזאת, מנוולת, למרות המצב היא לא
מתחשבת. ומגישה נגדי תביעת מזונות. אני לא משלם מספיק לדעתה.
גלי כבר בת 20, עוד מעט היא משתחררת, ועכשיו היא תדרוש שכר
למוד לאוניברסיטה". נוני ישב לידו, תוהה על מחשבותיו של חברו,
איך הוא מסוגל לחשוב במצב הקשה הזה על ענייני כספים? הוא הליט
את ידיו בפניו.

הם הבחינו ברופא ונגשו אליו.  הרופא ד"ר דני ליבנה, גבר גבוה
בסוף שנות הארבעים לחייו, בעל שיער שטני, ממושקף ונעים סבר קרב
אליהם. נוני הביט בו וזיהה אותו מיידית "דני, שכה אחיה, דני
וייסברג". "כן" חייך הרופא "שמי היום לבנה, אלוהים כמה שנים לא
התראינו?" "חזרנו לפני שנה מארה"ב, אתה יודע שעבדתי ב'מאונט
סיני' (בית חולים נודע בניו יורק)".

הם התחבקו. "מה קורה איתך" שאל דני, "אין ל מושג כמה אני מאושר
לפגוש אותך". "לא טוב" אמר נוני וסיפר לו את הכל. "זאת היא"
נדהם דני, "בחיי שלא הייתי מזהה, השם באמת צלצל מוכר. כן, אני
זוכר היטב את הפרשה ההיא, אתה פתחת עליה פה ונענשת כי גוננת
עלי". - "כן" נאנח נוני "היא ירדה לחייך". הרופא קרא לרן
ושלושתם נכנסו לחדרו.
"ובכן" פתח דני "יש לי שתי בשורות כמו שאומרים האחת טובה והאחת
רעה. לשמחתי אני מודיע לכם שהיא יצאה מכלל סכנה, אך לצערי רגלה
הימנית נפגעה קשה מאד, ניתחנו אותה, אך היא אבדה הרבה דם,
ונאלצנו לכרות את הרגל". רן נאנק "האם לא הייתה כל שום אפשרות
להציל? "לא" אמר דני בכאב, "אילו חילצו אותה מיד אולי ניתן היה
לעשות משהו, אך איבדנו זמן יקר כיוון שהיא שכבה שם הרבה זמן
ולכן איבדה כל כך הרבה דם, אבל לא נורא היא תהיה בסדר אני
מבטיח לך".  [לנגד עיניו ריצדה דמותה כפי שזכר אותה אז בשנת
67' נמרצת, 'חבר'מנית' כמו שנהגו לומר, אך גם תקיפה וצעקנית,
הוא יכול היה לשמוע את קולה מהדהד "דני נמאסת עלי, אני אזרוק
אותך" ולבו התכווץ (הם למדו אז בכיתה ה', והוא ידע שהושאר
בכיתה הזאת לא רק בשל תחנוניו, אלא ובעיקר בגלל המלחמה שהחלה,
המתח הגיוסים. עקב כך היא לא 'העזה' להטריד את הוריו בענייני
דיומא והחליטה להתרכך.)] נוני האדים, ורעד בכל גופו.
רן נעץ בו מבט נוקב. הדברים החלו ל"הסתדר" במוחו, ואז ניגש אל
דני "אז גם אתה למדת בכיתה הזאת? אולי גם לך היה מניע?" שאל
במרירות. "מה היא עשתה לך? העמידה אותך בפינה, או החרימה לך את
הכדור?" קרא בלגלוג, "תשמע רן" אמר נוני "תוציא אותו מהענין,
הוא רופא מסור ומצויין ואייננו אשם בכלל". "נוני תודה" אמר
דני, "אבל די, מספיק, אתה לא צריך לגונן עלי יותר" הוא פנה אל
רן, "תראה, כפי שהבנת גם אני הייתי תלמיד של אמך, וזה איננו
הזמן המתאים לעסוק במערכות היחסים שהיו בינינו, אבל הדברים
התרחשו לפני שנים, ואני נותן לכל פציינט את הטיפול שמגיע לו.
תאמין לי שעשיתי ככל יכולתי להציל את רגלה. אבל היא תוכל
לתפקד." רן הביט בהם בשנאה והתרחק מן המקום. נוני הביט אחריו
בצער, הוא ידע שקשריהם הסתיימו לעד. לעולם לא יוכל לדבר איתו
עוד.
הוא התייפח "דני, אני... אני אשם, זאת הייתה נקמה, לא נגשתי
אליה במכוון, ראיתי אותה, היא שכבה מדממת, ובעלה צעק והתחנן
שנוציא אותה, אבל התחמקתי". דני הניח את ידו על כתפו "תרגע"
אמר "לא בטוח שניתן היה להציל את רגלה, וגם אתה נפצעת, אבל
תצטרך אולי לחיות עם זה, בוא אקח אותך לשתות קפה".
כשישבו בחדר הצדדי ששימש חדר "קפה" פנימי של המחלקה אמר לפתע
נוני "אתה יודע, עכשיו אני נזכר במה שהתרחש באמת ביום ההוא,
כשישבתי בכיתה א', והיא נכנסה:
חווה התקרבה אליו "נוני מה קורה" הוא לא ענה וכבש את מבטו
ברצפה. "תרגע חמוד תירגע" אמרה ברוך וליטפה את שערו (כעסה עליו
שכבר החל להיחלש, התפוגג לגמרי), "אני כבר דואגת לך, יהיה
בסדר".
היא יצאה החוצה, כוונתה היתה לפצות אותו, לא להסתפק בהבאת תיק
האוכל שלו, אלא לקנות עבורו דבר מאכל "טעים". ואז נזכרה שאחת
המורות רחל כהנוביץ, חגגה ברית מילה לנכדה הבכור, והביאה כיבוד
לחדר המורים.
אולי אצליח לקחת משם מטעמים הרהרה, היא נכנסה לחדר המורים,
נטלה שתי פיתות שהיו מרוחות בחומוס וחמוצים, ופרוסה גדולה של
עוגת שוקולד, הניחה אותם על מגש פלסטיק שמצאה בארון, והביאה את
ה"כבודה" אל שולחנו של נוני בכיתה א'. חיה מחנכת הכיתה והילדים
נדהמו, נוני טרף את המזון, וחווה התיישבה לידו והחליקה על גבו
בזמן שאכל "נו אתה רואה? אני לא ממש מפלצת נכון?" והוא חשב
בכאב,היא הייתה כל כך טובה איתי, דאגה לי ואני? הייתי מטורף
ורק רציתי לנקום". "אתה יודע שהיא התנצלה בפני אחי על הדחיפה".

דני הרצין "תראה נוני, אני סבלתי ממנה הרבה יותר ממך ובדרך כלל
היא לא הייתה כל כך 'נחמדה', אבל עברו שנים, ואנחנו חייבים
לדעת להתעלות מעל עצמנו ולא לשמור טינה... אבל אם אתה מרגיש
חרטה זה העיקר, תבוא אלינו ביום שישי, חני (אשתו) תשמח מאד, יש
לנו שלושה ילדים: עמוס (14), טל (12), ונופר התינוקת". נוני
הנהן, נפרד מחברו ויצא מן הבניין. אלו החיים הרהר, דני צדק,
הוא ייאלץ להתמודד כל חייו עם מה שאירע, ואולי באמת צריך היה
להתנתק מן הפרשה ומהעבר המציק.
הוא נכנס למכוניתו והדליק את הרדיו, בדיוק אז הושמעה מהדורת
החדשות: " הטבה חלה במצבה של חוה וויס, תושבת רמת-גן, מפצועות
הפיגוע ביפו, אשר הוגדר בתחילה כ"אנוש". מדובר בית החולים נמסר
כי נאלצו לכרות את רגלה, אך היא יצאה מכלל סכנה, וכעת היא
תתחיל בתקופת שיקום".