ושוב עם מרכולתו על הבימה.
פנס בודד מאיר,
לא, לא עליו.
קהל ההמונים, שלא היה,
אותה צביטת הלב,
שבו נותרה.

שולח את ידו, אולי ייגע,
בנפש מסבירת פנים,
באוזן קשובה.
ובתוכו נשרפת הנשמה
ושוב וכמו תמיד,
אין איש שבא.

שואל אז, מה הטעם בכל זאת,
לעמוד מול פני השקט הנורא.
להפוך עצמו, מוקיון של חצרות
ולשקוע עד לפעם הבאה.

וכך פנינים של יופי נצרבות,
טיפות כאב מסוגרות בפנים הנשמה.
ואיש את התיבה כבר לא יפתח
והוא, על הבמה, לבד יצרח.

פזמון:
כי הוא חי כדי למות,
כותב כדי לצרוח,
שר כדי לגעת בדמעות.
לא עובר בו עוד יום,
שנותן את הכוח,
להלום בשתיקת הקירות.