אני מסתובבת בבית יחפה, מכינה קפה, קוראת עיתון, מתקלחת. לא
ישנה.

את נרדמת על הספה באמצע סרט, עדיין לבושה, מכוסה בשמיכת צמר
אדומה. שכחת אפילו להוריד את המשקפיים.

את נרדמת לידה בחצי ישיבה, בגרביים וחלוק, אחרי שהורדת לה את
המשקפיים, אחרי שכיסית אותה בשמיכה.

הן ישנות ביחד, ואני שומעת את הנשימות שלהן, עמוקות, חמות,
מלאות אוויר, דרך סלסולי הקומקום החשמלי. אני מקנחת את האף.
למה האף שלי תמיד סתום בחורף? למה אני לא מצליחה להיות שקטה גם
כשאני יודעת שכל מי שנמצא בבית חוץ ממני ישן?

אני לא עונה לשאלות של עצמי. כשהן ערות, אני גם לא שואלת.

שותה עוד כוס קפה, מסתכלת בהן מכורבלות ביחד מתחת לשמיכה
הסרוגה. ברגעים כאלו אני משתכנעת שאם אני אפתח את המילון הגדול
במשרד של אימא שלי אני אראה בדיוק את התמונה הזו תחת ההגדרה
"שלוות עולם". יש בזה משהו מנחם.

יש יופי והומור בכל דבר, הן אומרות לי. אני מאמינה. בכל דבר
בחיים שלי יש יופי והומור, וגם קצת כאב.