קני עמד על קצה המדרכה וחיכה.
הוא הסתכל ימינה. הוא הסתכל שמאלה. הוא אפילו התבונן למעלה
ואחורה. הוא שוב הסתכל ימינה. מכוניות לא הפסיקו לעבור במהירות
מסחררת.
הבית של קני עמד בפינת הרחוב הסואן ביותר בעולם, ובכל פעם שקני
היה צריך לחצות את הכביש הוא היה נדרס. לא משנה כמה חיכה, כמה
בדק, כמה התבונן -  תמיד הגיח איזה אוטו מהצד ודרס אותו.
קני היה רק בן 12 ובילה מחצית מחייו בבתי חולים.
כל הרופאים והאחיות כבר הכירו אותו. בערך אחת לחודש היה מגיע
קני לבית החולים עם רגליים מרוסקות, או שטפי דם פנימיים, או
סתם סימנים של צמיג על האוזן. איך הוא עדיין נשאר בחיים הייתה
תעלומה גדולה.
לקני, כל העניין הזה כבר מזמן נמאס. הפעם, החליט קני, הוא יחצה
את הכביש ויגיע לצד השני בחתיכה אחת, גם אם הוא יצטרך לחכות עד
הלילה בשביל לחצות.
כבר שלוש שעות עומד קני על קצה המדרכה ומחכה. היו מספר פעמים
שבמשך שניות ספורות לא עברה אף מכונית אבל כל פעם היה נדמה
לקני שהוא שומע מנוע של אוטו מתקרב, וקני לא רצה לקחת את
הסיכון. לא הפעם. הפעם הוא יצליח.
קני המשיך להתבונן לצדדים בחשש, ברחוב הסואן ביותר בעולם,
והמכוניות המשיכו לשעוט לכל הכיוונים.
וקני חיכה.
וחיכה.
וחיכה.
לפתע, השתרר שקט מוזר. המכוניות הפסיקו לנסוע. אפילו מרחוק לא
יכל היה קני לשמוע שום רעש של מכונית מתקרבת. דממה.
זה היה הרגע לו חיכה קני כל חייו. קני ירד אל הכביש והחל בריצה
מטורפת אל עבר הצד השני, אל עבר המדרכה שממול, אל עבר הארץ
המובטחת.
באמצע הריצה, קצת אחרי מחצית הדרך, נפלו לקני מהכיס המפתחות של
הבית.
קני עצר והתכופף להרים אותם.