כשהייתי קטנה
אבא הביא לי זוג צפרדעים,
זעירות, ירוקות כאיזמרגדים,
או כאצות הים התיכון המסתלסלות
בים התיכון של המאה שעברה.
הנחנו אותן על מטלית רטובה
באקווריום עגול מזכוכית של דגים
והאכלנו אותן בזבובים
שאבא צד עבורי בחצר, בין הסרפדים.
ובימי שמש הוצאתי אותן לטיול
על זגוגית החלון המהבילה מאד פי התמים
כשאני משקיפה בדד החוצה אל האזדרכת,
כלה בניצנים ורודים,
שומרת תנועתן איך הן מטיילות אנכית
מעלה מטה על הדופן השקוף, כמלאכים,
עוללים שלי ללא אם שאני מלעיטה
נצמדים בכפות ואקום זעירות ורכות לשימשה...
ופתאום מופיע חלל ריק בן אלף ימים
נכפל באינסוף שלא ראיתי צפרדעים.
אולי נזקקו לביצה אמיתית ולא לסחבה
רטובה של ילדה כדי להשריץ ראשנים?
אולי מתו בלילה והשליכו אותן לשופכין
וממני הסתירו את הדברים ?
הן אני הייתי כמו אבן, המים שלי מלוחים,
לא ידעתי - איך נותנים חיים ?
בכפות ידיים מגישים ?
אולי עברתי למקום אחר
או הפכתי אישיות אחרת?
ועדיין היא בודדת אך כעת לפחות יודעת
מתי היא אומללה ומתי מאושרת?
והנה לפני שבוע נתקלתי בצפרדע במפתיע
בבית מחסה לילדים שם היא מלמדת
הלכה למכוניתה פוסעת בבוץ מתבוססת
בין בורות ושלוליות של אספלט ורפש
כשלפתע זינקה למים קרפדה גדולה
שמנה ומנוקדת ובטוחה בעצמה
ועוד וכהרף עין נעלמה בחצר בעלטה
אפילו קרקור לא השמיעה למזכרת.
אבא. איפה אתה?
אבא! הנה חזרתי פתאום!
כמו ילדה בחלום. נשאת על גב של פייה.
ואף כי היום אני שמנה וחומה ומנוקדת -
אבא אני זוכרת, אבא אני מתחברת.
זה קשה כל כך ,
ואז אני ברחוב צועקת
ואנשים טוענים שאני מטורפת,
אפילו החברות הטובות, רק לא הוועדות,
אולי צריך לתת שוחד? או לרמות?
הצילו...
ברוכה תהיי הקרפדה
חשבתי שהלכת
ולא תשובי לעולם
אלא במודעה
של פסבדו שאמאן מפוברק
או ספר ילדים
ושאר בריות מסחריות
של התאים האפורים.
ברוכים תהיו הילדים
בפנימייה לחלשים
אחים ואחיות קטנים
זרי עיניים מחייכים
אתם שלי מבלי משים
יחדיו איננו חשוכים. [HASSUHIM]
ואם יטמינו לי מיטה
בשתי אמות של אדמה
הן עוד נותרו מספר שנים
של קרפדה בשלת כתמים
בעלטה היא מזמרת
על גלגוליה מקרקרת
באושר - בחדוות חיים -
בלילה - בלי מאזינים !
ותפילתה הרטובה
אל קב"ה מרוחק בוקעת
כופה על קב"ה מרוחק
גשמים ומטרים.
חורף 2003
מוקדש לילדה קטנה ששמה עידית שרצה
אחרי בחושך בגשם עם מטריה של ילדים:
"המורה,את רוצה שאני אחזיק לך מטריה ?" שאלה,
"שלא תתרטבי".
תמיד אזכור אותך. |
