בגיל 26 החלטתי לצאת מהארון.
אור השמש שנכנס דרך החלון בחדרי הכה בי, והייתי חייב לסגור את
עיניי. החיים בעלטה הם לא בשבילי.
יזמתי שיחה עם הוריי, לאן עליי להיכנס כעת: האם המקרר הוא היעד
הבא, מכונת הכביסה או שמא הבוידעם הוא המקום בשבילי?
הוריי החליטו פה אחד: תגור במזווה.
עברתי למזווה.
שבועיים אחר כך, נשבר אחד המדפים במזווה. בזה אחר זה נפלו לי
כל קופסאות הפח על הראש. בהתחלה היו אלה המלפפונים החמוצים,
אחר כך קופסאות התירס, ולקינוח היו אלה כל הקונסרבים
והקומפוטים למיניהם. הם אלה שבעצם הרגו אותי.
היה זה ליל שימורים, ללא ספק.
הדבר היחיד שהיה חסר בערמת המתכת הזו היה, איך לא, פותחן.
אחרי מותי, אמא אמרה לאבא שזה היה ממש נס שלא נשבר המדף
העליון, שכן עליו היו מונחים בקבוקי יין רבים, ואילו הם היו
נופלים בזה אחר זה על ראשי, הייתי עלול להשרט משברי הזכוכית.
אכן נס.