אני חושב שלא כתבתי משהו יותר ארוך משמונה שורות כבר למעלה
משנתיים.
האדישות שלי בכל הקשור לחיים שלי עברה כל גבול אסטרונומי
אפשרי.
המכ"ם האנושי שלי כבר לא קולט אותה... זה אם בכלל היא עדיין
בגבול הנורמה האנושית.
איך אני יאמר את זה בצורה עדינה ופשוטה: "פשוט לא אכפת לי".
אין לי לא חשבון אישי, לא עם עצמי ולא עם אחרים.
אני יושב ומעביר את הזמן.
לא רואה אף אחד, לא מנסה והאמת? זה לא אכפת לי.
ופתאום היום זה הכה בי כמו פחח על פיסת פח- כן אכפת לי שלא
אכפת לי.
אני יודע שזה נשמע מסובך אבל תשארו איתי.
האפטיות שלי הגיעה לרמה שאני חייב לעצור אותה.
אני רוצה להרגיש משהו אבל אני לא מרגיש כלום.
בתקופת התיכון הייתי מכור לדיכאונות וזה לפחות השאיר אותי "על
מסמרים"- הייתי כותב כל הזמן, הייתי יצירתי, הרגשתי מיוחד
ובמיוחד- הרגשתי.
דיברתי עם עוד אנשים מדוכאים באינטרנט, חיפשתי לפחות שיחה
בלילות כדי לא להשתגע, אבל היום...היום...מה עוד אני יגיד.
זה קצת אבסורדי כשחושבים על זה.
דווקא היום כשהשירות הצבאי שלי דורש ממני לתקשר עם עשרות אנשים
וכולל אינטרקציה עם המון גופים חשובים ברמה מדינית, ואל תטעו
אני עושה את התפקיד בצורה מצויינת והצבא לימד אותי-לפחות על
פני השטח- יחיסים בינאישיים מצויינים, אבל הכל על פני השטח.
אני חוזר הביתה ואין לי כלום. שום יחס עם אנשים שנמצאים מחוץ
לטווח העשרים מטר ממני. אין לי חשק לנסות ואני לא מרגיש צורך
לנסות.
עד היום.
אני מנסה לעודד את עצמי שאולי חזרה לי התרפיה בצורת הכתיבה.
אבל משום מה, מה שקורה הוא שאני מתחיל להרגיש את הדיכאון ככל
שאני מתקדם בכתיבה.
השאלה היא: האם זה סימן טוב, או רע?
הכוונה לכך שאני מתחיל להרגיש...אפילו אם הרגש הזה הוא
דיכאון.
שאלה טובה.
טוב נו אני מדוכא מדי בשביל לענות עליה עכשיו...