נשבר לי הזין כבר מהחיים האלה. עובד כמו חמור, 18 שעות ביום.
ולמה? הייטק. דוט קום. קוסאמקום דוט קום. אין לי כח לזה. זה לא
חיים. לא יוצא, לא אוכל, לא מזיין. כל היום מול המסך. מסך
הכסף. כבר אחת עשרה ואין לי כח לנהוג הביתה. מכריח את עצמי.
"הכנס כבר לאוטו ותיסע".
החניון חשוך. איכשהו מוצא ת'רכב. נכנס, מתישב ומתניע.
שוב מתנגן לו אותו דיסק, דאב קורע. איטי, באסים חודרים
ומעוררים אט אט שדים רדומים. רבאק, זה מוזיקה מחרמנת לאללה
ואני לבד בחושך נוהג הביתה. הבטן מזכירה לי שלמעשה לא ממש
אכלתי היום.
לעצור באיזה מזללה לילית? למי יש כח להכין משהו שעה כזאת?!
עוצר בסופר וקונה לי לחם שראה ימים טובים יותר, קצת חומוס,
שוקולד למריחה של 'נטלה'. בקופה, משועממת וחצי רדומה, הבבה
לובה התורנית. ביום בהיר אפשר לראות כמה היא יפה. היא מצליחה
לזרוק לעברי חצי חיוך עייף. לא ברור לי אם זה משמחה שמישהו
סופסוף הופיע לה או מרחמים בראותה את התפריט שלי.
העינים שלה כמו אומרות "אף אחת לא מחכה לך עם ארוחה חמה בבית.
אה?"
שילמתי ועליתי לדירה. קומה שלישית. נראה שכולם בבנין כבר
ישנים.
מניח את ה'מצרכים' במטבח ומבין כמה עלוב הכל.
לאכול פרוסת לחם עם חומוס?! מענין כמה כוכבים מישלן היה נותן
לי על היציאה הזאת. כמעט חצות ואני מחליט להזמין לי טייקאווי.
נלך על פיצה. עם סלמי ופטריות וקצת חריף. מבטיחים לי שיגיעו
תוך חצי שעה.
נכנס לשטוף את עצמי במקלחת. מכוון מים רותחים, זרם חזק. נעמד
תחת הזרם ומפקיר את הגוף. המחטים מנקבות את גופי כאילו הוסמכו
ע"י רופא סיני לבצע דיקור. לוקח את הסבון בריח מנגו ומסבן את
עצמי. נותן ליד לגלוש ולהחליק על העור. הרגשה נעימה וממכרת.
ליטופים עדינים, על החזה, הידים, רגלים, בין הרגלים. היד חופנת
בעדינות ואני תופס את עצמי מופתע מעט לתגובת הגוף.
לא חשבתי שאחרי יום כזה ארוך הערס הקטן עוד בקטע של חגיגות.
הוא מזדקר לו כאילו לא עבר עלי יום מתיש, וההרגשה נהדרת.
אני מוריד את השפופרת מהקיר, מרים רגל אחת ומניח אותה על דופן
האמבט. הזרם מכוון אל חזי ואט אט יורד מטה, אל הרגלים, לאורך
המפשעה ומשם גולש לשורש הענין.
היד השניה מלטפת ברכות וההרגשה נהדרת. פתאום אני מבין שבזה
הרגע החזרתי עטרה ליושנה. בטח הרבנית הייתה גאה בי עכשיו.
אני ממשיך לעסות את עצמי עם היד והמים לחלופין, ובתזמון הכי
גרוע שרק יכולתי לחשוב עליו, צלצול בדלת. קיבינימאט הפיצה הזאת
עכשיו.
התנגבתי מהר ועם המגבת למותני ניגשתי לדלת, בדרך עוד הספקתי
להציץ בשעון ולראות שהזונות עברו את החצי שעה ובטח הפיצה כבר
קרה לגמרי. איזה יום.
אני פותח את הדלת כשרק הראש מציץ החוצה. נראה כמו עוד סצנה
ממפגשים מהסוג השלישי, עומד מולי חיזר, די דומה לאי.טי. עם
הקסדה, ורק הרסטות מבצבצות החוצה. ישר עוברת לי בראש הסצנה של
חייזרים שמגיעים לכדור הארץ ובידם פיצה עבור בני כדור הארץ.
העינים סקרו במהירות, הקסדה האטומה, הסרבל המרווח ומתחתיו...
היי, חולצת בטן. שיט, זו בכלל שליחה ואני כמו פוץ חצי ערום,
מטפטף ובוהה.
"אהה תראה, אני נורא מצטערת אבל נתקעתי עם הווספה" המילים חלפו
מעלי ורק הצליל הנעים לאוזני, צליל מוכר של ...
"אילנה?" המהמתי בעייפות מבעד לדלת.
"רו...רוני?!" הקסדה התרוממה מעט וכל ערמת הרסטות נגלתה לעיני
ומתחתיהן הראש הקטן עם העינים המדהימות והשפתיים שהייתי מזהה
בכל עת ובכל מקום, אפילו מבעד לקסדה מצ'וקמקת בצבע אדום .
"בואי תיכנסי" אמרתי מרב שמחה ושכחתי שאני לא בדיוק בבגדי
המארח האידאליים. היא נכנסה בהיסוס והעיפה מסט על בגדי ההלך
החדשים, "סחטיין, אתם שם בהייטק מרוויחים טוב אני רואה, רק
בגדי מעצבים. יפה לך החצאית!". צחקתי. כאילו לא עברה שנה והיא
בכלל לא השתנתה. "את ממהרת עם הפיצות?" שאלתי בדאגה שמא יש לה
תרוץ לחמוק ממני שוב.
"לא, אתה אחרון בסיבוב" אמרה. היא התקרבה לכיוון שלי וסגרה די
מהר את המרחק ביננו עד כדי קרבה מדרגה ראשונה, שגרמה לחלקים
בגופי לשמוח ולהגיע למתיחה ששום יוגי לא היה מתבייש בה.
"זה לא יאמן" אמרתי, "כאילו שוב רק ירדת לקנות סיגריות.
התגעגעתי".
היא שיחררה מידה את הקסדה ומטווח שאפילו הלבן בעינים נראה
צבעוני אמרה, "הפסקתי לעשן אבל בכל זאת אשמח לרדת". נמרחתי
לקיר והמגבת עטפה את הקסדה. היא השילה מעליה את הסרבל ונשארה
רק עם התחתון והגופיה. ליטפתי לה את הראש ורק הרסטות נשארו לי
ביד. ראשה החליק על חזי בדרך למטה, מרעיף על גופי נשיקות.
הלשון מסמנת שבילים לאורך הגוף הלבן שזהר באור הנאון שחדר מבעד
לחלון. הידים שלה גלשו על גבי עם המון רוך ורוק. תפסתי ראש
והתחלתי להניע את האגן במהירות אל תוף הפה המהביל.
כמות הרוק עם עיטורי הלשון, כשהשפתיים סוגרות עלי, לא השאירו
לי הרבה אפשרויות. גמרתי בעוצמות שלא חוויתי חודשים. ירדתי על
ברכי והסתכלתי לה בעינים. "למה?" שאלתי. היא חייכה והדביקה את
שפתיה אל צוארי. התחלתי ללטף אותה כשאני נושך מעט את צוארה.
הצחקוקים גברו ואני התרכזתי באוזן. קולות הנהמה גברו. תפסתי את
החולצה וגילגלתי אותה מעליה בעדינות. הלשון כמו נתארכה באופן
פלאי וצללה אל מעמקי גרונה, טעם הזרע בפיה נתערבב עם מליחות
הזעה והאורגנו מנישנושי הפיצה שכנראה הגיעו אל פיה במהלך הערב.
היא שירבבה ידיה סביב צוארי ורגליה על מותני. התרוממתי מעט וכך
דידינו אל המיטה. השכבתי אותה על הגב, הידים מלטפות את הראש
והאגודלים גולשים אל תוך פיה. הלשון שלי ירדה לאורך הצואר. רגע
ליקוק ורגע נשיכה והנה גם זכות הצעקה. הפיטמה מתקשה בפי ועכשיו
תורי לינוק, הלא לכל שדיך אני תינוק. האגן מתרומם ומבקש "אל
תפסיק". "שיט" צעקתי ללא התרעה. "מה קרה?"
"סתם שערה" שנינו נתקפנו בצחוק. היא התחילה לעלות ולרדת עלי
כשהגוף חשב כל רגע להתפקע. תפסתי את שדיה והאצבעות מושכות
בפיטמות וההרגשה הייתה שהרצפה תכף תתמוטט, כאילו הייתה פלקל.
שנינו רטובים מזעה, זרע ודמעות של שמחה, מרוחים אחת על השניה.
הורדתי אותה שוב על הגב וליקקתי את הזעה מעליה. את הנוזלים בין
רגליה. "אני יודע שזה מפגר" אמרתי " אבל בא לך אולי לאכול?"
שאלתי. "מה יש?". פיצה, לחם עם חומוס או שוקולד.
התשובה נאמרה בעינים. הבאתי את קופסת השוקולד, טבלתי את האצבע
והלשון שלה יצאה במחול לוהט סביב האצבע שחמקה לה ומרחה את
השוקולד לאורך הגוף. תוך שניות הפכה המיטה לשדה קרב עקוב
משוקולד כשנינו באטרף, מלקקים וטורפים האחד את השניה.
חגיגה לשונית. שנינו נפלנו חבוקים, על צידנו, על המיטה.
לאחר מספר דקות של ליקוקים הדדיים הוצאתי מהשידה ג'וינט
מפלצתי.
נושא הסיגריות לא עלה, וכאילו קראה אותי, אמרה "לא אומרים לא
לג'וינט". הנה אנחנו חבוקים לנו במיטה של שוקולד, פתחנו סניף
זעיר של ארגון הג'וינט. מבעד למרפסת אפשר כבר לשמוע את
האוטובוסים הראשונים ולהבחין באור ראשון.
ססססאממו עבודה. נשאר בבית היום.
הזורעים, ברינה יעורו. תכף ארד להביא לנו קפה מאילנ'ס. |