בשדרה השביעית, בין האטליז למרכול,
ניצב לו חלון ראווה גדול.
ושלט ענק מלמעלה קרץ
"חנות הבובות של הגברת פומרנץ".

מלאי הבובות היה מדהים,
מדובי פרווה עד בובות על חוטים.
וליד הקופה תור ארוך השתרך
וכל מי שיצא מהחנות חייך.

בשדרה השביעית, בין האטליז למרכול,
לקנות בובה לא הייתי יכול.
הארנק הריק זעק מרעב,
ולא היה מי שימלא את צרכיו.

לשלם על בובה לא היה לי מאין,
אפילו על קרועה או על אחת בלי עין.
ולא משום שהכל היה עלה ביוקר,
אלא לי לא היה מקום לעבוד בו בבוקר.

בשדרה השביעית, בחנות הבובות
שלושה חודשים לא הפסקתי לבהות.
ואז ביום התשעים ושמונה שעמדתי ברחוב,
החלטתי לקנות את הדגם החדש של הדוב.

הייתה לו פרווה מלטפת ומבט מלבב,
והוא היה הדוב היחיד אותו הייתי אוהב.
ואז בלבי גמלה ההחלטה,
הדוב עוד ישן איתי במיטה.

הלכתי, עבדתי, חיפשתי, עייפתי,
נחתי, המשכתי, הצלחתי, סיימתי.
ואז כאשר אסיפת הכסף נגמרה,
ראיתי שחנות הבובות בשדרה השביעית נסגרה.