איתן - לזכר הימים שלא ישובו לעולם.

כמו אדם עיוור בעולם של רואים אתה מגשש לך לבד. מרפרף בכף יד
הססנית מעל כל רגש ורגש. מצמיד את שפתיך אל פני השטח בכדי לחוש
את ההנאה. שואף ושואף עד כדי דימום בכדי להרגיש ולו רק טיפת
אהבה. כמו אדם עיוור, בגישוש תמידי אחרי האור.

לילה בהיר של סוף הקיץ בחלון ממולי. סדין דק לגופי ודמעות קור
ועייפות בעיניי. והנוכחות שלך, ערפילית ודהויה, כאילו מעולם לא
עזבה את החדר, מעולם לא עזבה אותי.
מגע עדין של אצבעות חלשות כנגד המיתרים, ושוב אותם תווים
חוזרים ונשנים באוזניי, כמו ביום שבו מיקמת יד אחת על ירכי ויד
שניה על חזי, ולצלילי הגיטרה שבית אותי בחבלי הקסם שלך, ממיס
אותי עם כל נגיעה, שואב אותי לבפנים. לקצב התופים, רגל אחר
רגל, ירך אל ירך ושפתייך אל צווארי, נהרות של תשוקה זורמים
מסביב.

כמו אדם עיוור, חש בקצות אצבעותייך כל סנטימטר וסנטימטר מגופי,
שואב דרכן את קול ההגיון וכל שמץ של הבנה, ומישר אליי מבט קהה,
בשתיקה גמורה. מלוכסנות וצרות היו עינייך, ומבט בהן היה כצוהר
אל הלא כלום - שחורות, מזוגגות וקרות, כמבוי סתום. לחש עתיק
ורווי תשוקה הטילו עליי שתיהן, ואני קראתי אותך אליי ויחד
נאבדנו בלילה אינסופי של קסם.

ועכשיו, טרם פג הכישוף והאצבעות כמו מעצמן מנגנות את אותו
הניגון הסוחף, המהפנט. וכל תו וכל פעימה סוחטים עוד זיכרון
מלילות ארוכים של אור נרות ותאווה, וכמעט מסוגלת לדמיין את האש
השחורה שיקדה בעינייך לפני שכבשת את מצחך המזיע בשקע כתפי ואני
בחשתי אצבעותיי בשיערך הארוך, השחור. כמעט מסוגלת לחוש את
שפתייך מרפרפות במורד בטני ועצם הסרעפת שלך כנגד שפתיי ושוב
נאבדת באותם הלילות, רוויים בחום גוף על סף רתיחה, עשן כחלחל
וסמיך וזיעה מתוקה.


העיניים נפקחות מעצמן. מתעטפת בסדין הדק כנגד עורי הסומר. מנסה
למשש, לשאוף, לשיר, לשמוע, להרגיש אותך. והרוח הקרה מכה בפניי
והמציאות מטלטלת אותי בחוזקה, ואני נותרת לבד עם הזיכרונות,
מגששת אחרי האור, מחכה לשובך. כמו אדם עיוור.

ואתה לא באת.
קצות אצבעותיי קהו, גופי כמה אלייך
שפתיי, צמאות לשכרך.
רחש רפה מהדהד באוזניי, מיתרי קולי - רוטטים בהמיה חרישית
לפי אותו הלחן המכושף
של תשוקה
של כאב
של מגע
של אכזבה
של קרבה
של עיוורון חושים,
של הנאה על חושית.
שלי.
ושלך.