הוא עוטף את כולי, מחבק אותי כל כך חזק שאני מרגישה את ליבו.
ראשי צמוד לחזהו והוא מרחיק אותי לרגע ומסתכל בעיניי. "אין לך
מה לדאוג יותר" הוא אמר, "תמיד אהיה פה. תמיד".
מישהו קורא לו והוא מפנה את מבטו ממני. הוא מתחיל ללכת.
אני קוראת לו, אבל הוא לא שומע אותי. אני צועקת. צורחת. אבל
הוא נעלם בשניות.
ערפל של אדי קרח מקיף אותי ומתקרב. הוא נכנס לי לגרון, לריאות,
וקר לי לנשום.
נאבקת.
ולאט
לאט
נעלמת.
"אולי ראית מישהו שנראה כך?" שאלתי את האיש בחנות, הוא לא זיהה
את האדם בתמונה.
"לכי חפשי שם" הוא אומר ומושיט את יד הארוכה למטה.
אני רואה בריצפה בור מרובע גדול ומדרגות. החושך כלוא בו, מנסה
לצאת, וזוחל לאורך דפנות הקיר.
אני בוהה כמה רגעים במחזה המשתק, ולפתע תופסות בי זוג ידיים
ומושכות אותי פנימה.
אני צוללת דרך המשי השחור.
"אל תיגע בי!" צרחתי. אך הוא לא עוזב אותי.
עיניו בוערות בחשיכה ואפשר להבחין בניבים בחיוכו האכזרי.
אני מכה בו בשיא כוחי, אך הייתי יכולה באותה מידה גם להניח
עליו כרית.
הוא ממשיך להכאיב לי, ואני נודעת לחרדתי שכוחי אפסי לעומת
כוחו,
ראשו נשמט לאחור והוא צוחק בקול רם.
"למה באת לפה, ילדה קטנה?" הוא קורע אותי במבטו ובאצבעותיו,
"זה לא מקום לילדה קטנה..."
הוא חובט אותי בריצפה, עולה עלי, דוקר ופוצע אותי, ואני מסתכלת
מטה ורואה את גופי הקטן נחתך ומדמם.
גרביוני המלמלה שהיו לבנות, כעת בצבע אדום כהה נקודתי. ורק
נעלי האבזם השחורות הקטנטנות לא סובלות פגע.
"איזה זיכרון איום" אני חושבת לעצמי.
תודה לאל שזה כבר מאחורי. אני כבר לא ילדה קטנה.
היום אני כבר יכולה להגן על עצמי... נדמה לי, כן.
אני מסתכלת מעל לשוק הגדול שסביבי, לשמיים התכולים, ומתמלאת
בהרגשה של ביטחון.
רוח נעימה נפגשת בי בין הדוכנים, ואני עוברת במדרחוב ומסתכלת.
מעניין פה... מאות כלים וסחורות יפיפיות.
סוף סוף יש לי זמן וחופש להעריך אותם.
משהו מושך בשולי חולצתי. אני מסתובבת ורואה ילד קטן בעל עיניים
גדולות.
"אמא" הוא אומר.
"אתה רוצה שאעזור לך למצוא את אמא שלך?" שאלתי את הקטנטן.
"אמא" הוא שוב צייץ.
ירדתי על ברכי וניסיתי לדבר איתו בגובה עיניו.
"בוא. נמצא את אמא שלך".
"אמא!" הוא אומר בחיוך ומצביע עלי.
משהו כאן מאוד לא הגיוני.
אני מרימה אותו על צידי והוא מחבק אותי. חיבוק מוכר.
"הולכים" הוא לחש בעוד שראשו נח על החזה שלי.
"לאן?"
"למצוא את אבא"
מטרתי ברורה. אני מפלסת את דרכי בקהל כשילדי על גבי.
אני אמצא אותו, אני חייבת. חיי שנינו תלויים בכך.
אך הלילה יורד מהר מדי ושוב אנו נאלצים לישון בצד הרחוב.
"אל תבכה" אני מנסה להרגיעו. "אנחנו נמצא אותו, יהיה בסדר". אך
אפילו אני כבר לא כל כך בטוחה בדברי.
העיקר שהוא נרדם.
"יש לך אולי קצת אוכל לתת לי ולילד שלי?" אני שואלת אישה
באיזור.
"תסתלקי ממני, טינופת"
"בבקשה"
"לא."
"אני מתחננת, תקשיבי לי! אנחנו חייבים לשרוד, אביו מחכה לנו
איפשהו".
האישה מסתובבת אלי. תפסתי את תשומת ליבה.
"בזאת אוכל לעזור לך".
התרגשות עצומה סוחפת אותי. אולי, רק אולי, סוף סוף אמצא אותו.
עיניי נפערות אליה בציפייה.
האישה פותחת את פיה לדבר, אך שום קול לא יוצא.
"נו?" אני דוחקת בה, אך זה לא עוזר.
"בשם האלוהים, דברי!"
טרייייייייייייייייייייייייייייייייייייינג!!!!!!!!!!!!!!!
טראח!
שעון מעורר דפוק. רועש מדי. מכאיב לאוזניים.
לא רוצה לקום. לא רוצה בית ספר עכשיו.
רוצה לחזור לישון.
צריך למהר.
בדיוק עמדתי למצוא את...
למצוא...
מה חיפשתי? |
