היא הייתה כל עולמו. האמת היחידה שלו. היא הייתה מה שהחזיק
אותו שפוי ותמצית השיגעון שלו, יפה כמו חלום מתוק, כמו אלה
שעלתה מן הים.
בקיץ חם ובחורף קר בגלריה הקטנה. עכברושים גדולים מציצים
מפינות אפלות נשכחות. אי סדר סורר בכל. רישומים ישנים מוכתמים
בקפה ובבוץ שוכבים דומם מתחת לארונות הצבעים, תחת הרדיו הישן,
על יד המיטה המתפוררת. שברי פסלים מפוזרים על הרצפה. בפינה אחת
מונח ראש פעור פה מקושט עלי גפן, באחרת זוג ידיים לופתות חנית
מסוגננת. בכל מקום שברי כדים, אגרטלים ושאר חפצי נוי מקושטים.
רק במרכז החדר הקטן נקודת אור של סדר וארגון.
בלילות היה חולם עליה. בחלומותיו ראה אותה צוחקת לו, מלאת חיים
ובטחון, רוקדת בצעדי איילה, כמעט מרחפת. כמעט. והנה עלתה ועפה
אל האופק הרחוק מבעד לחלון הפתוח מנופפת בידיה הדקות, אצבעותיה
הופכות לנוצות זעירות. היא נסקה אל על מלווה אותו במבט קר
מעיני האבן שלה, קפלי שמלתה מתרוממים וחושפים את מערומיה. הוא
עומד בין רסיסי חייו בגלריה הקטנה ובוהה בה בעיני עגל מבריקות,
קטן, כבול, חסר אונים, צופה בה נעלמת אל תוך השמיים עד שנהפכה
לכדור קטן ואז נעלמה בניצוץ מבהיק כמו ברק בסופת רעמים, מותירה
אותו בודד ועזוב לבו כבד מתחושת ריקנות נוראה. ואז היה מתעורר,
רואה את צלה העמום במרכז החדר וחוזר לישון שינה טרופה. נטולת
חלומות.

עם השנים התאהב בה. תחילה הייתה רק עוד אנקדוטה מעניינת, שם
בנאלי בפנקס ההזמנות הכחול הבלוי. רק כשהחומר היה בידיו, רק
כשהיא החלה ללבוש צורה תחת אצבעותיו חש את הקסם שלה. קסם
נוסטלגי שהחזיר אותו לשיעורי אומנות בבית הספר התיכון -
רמברנדט, דה וינצ'י, מיכלאנג'לו. נשים עגלגלות עם שדיים גדולים
ומבט נבוב. רוגע ונעימות של פיקניק תחת עץ רענן באביב.
פסטורליות. שלמות. את שמה נתן לה אחרי שנת העבודה הראשונה
כשעוד לא התקרבה להיות אמיתית. אז הייתה אישה רגילה. עוד לא
קורץ בה אותו יופי נהדר שראה בעיני רוחו. עוד הייתה גסה, לא
מלוטשת. אך התמונה הייתה גועשת בראשו. לא נותנת מנוח. רצה לתת
לה זהות. שלומית קרא לה. שלומית - כליל השלמות. שלומית
המושלמת. שלומית שדורשת ממנו לדרוש בשלומה בכל דקה ובכל שניה.
שלומית, ששותה ממנו את חייך דרך המפסלת הדקה כמו בקשית.
כשסיים לבסוף את מלאכתו התקשה להאמין שהעשיה הגיעה אל קיצה, אך
לא היה עוד מה לשנות ולהוסיף. כה מושלמת, עומדת על רגל אחת
בתנועת ריחוף ופושטת יד אל השמיים, כמו ירח מלא בליל קיץ זרוע
כוכבים, כמו מכונית שאך זה ירדה מפס הייצור, כמו כדור של רובה
שהרגיש איך זה מפלח את לבו כשהסתכל בה. כה נוראה הייתה התחושה.
כאילו באחת נשאב ממנו כל רצון להמשיך לחיות. הוא התיישב. פתאום
הכל לבש אפור מסביבו מלבדה. רק היא צבעונית, מלכותית, מלאת הוד
והדר. לא נותר לו עוד דבר לעשותו מלבד - מלבד ללכת לישון ריק
מכל רגש.

הוא ישן על הרצפה תחתיה, כמו סוגד לה. שמלת הרקדנית הורודה שלה
הצלה על עיניו העייפות, השקועות, חרושות הקמטים. נעלי העקב
הלבנות ריחפו מעל בטנו. הוא נחר קלות כאילו נתקע משהו בגרונו
היבש. נחרותיו העירו אותה. היא התכופפה, חלצה את נעלה והתיישבה
לצדו, צופה בו ישן, פניו מיוסרות מכאב. היא ריחמה עליו. הוא
נפל ברשתה ובקסמה ועתה היא קמה עליו להורגו. היא הרימה את נעלי
העקב המסוגננות בתנופה והשהתה את ידיה באוויר כמה רגעים. רגעי
חסד אחרונים. דמעה קלושה מבצבצת על לחי חלקה. באחת הניפה את
ידיה ותקעה את העקב החד בשתי עיניו. הוא חייך בהקלה וגופו
התרפס ונרפה כליל. דם שחור החל לנזול על הרצפה הקרה , נדבק אל
שברי הפסלים והציורים , נספג ברגליה היחפות. היא נעלה שוב את
נעליה וחזרה לעמוד כמקודם - כמעט מרחפת, שבויה באבן, כליל
השלמות.