דה-גול צועד במורד הרחוב. הוא גבוה ורזה כתורן. איזו מצנפת
הוסארים משונה על ראשו מקצינה עוד יותר ומגחיכה את התכונות
הללו. הוא צועד במרץ נחוש, פומפוזי, כמו מתעמלת בגיל העמידה על
מתקן אימונים בחדר-כושר. סביבו אנשים מריעים ומחייכים. זהו סרט
שחור-לבן ישן. הוא נראה בו איש צעיר למדי, דה-גול. האם זהו
העולם שלאחר מלחמת העולם הראשונה או זה שלאחר השניה? לא ברור.
"נכבדים" למיניהם נקבצים לאורך דרכו, להחליף עמו דברים
מחויכים. הוא נעצר ללחיצת-יד כמעט ממאנת עם מישהו בעל שיער
אפור, לבוש חליפה מוקפדת ומעיל ארוך. מבטו מוסב מעט הצידה בשעת
מעשה, כולו יהירות נפוחה. ממשיך בשעטתו. ההמונים ממשיכים להריע
ולנופף בידיהם. המצלמה חולפת מעליהם, נעה אחורה, במעלה הרחוב
לאורכו חלף זה עתה. במשך זמן-מה רואים רק את שתי שורות מניפי
הידים המריעים. אחר-כך נוצרים קרעים פה ושם בחומת ההמון.
מתגלים מבנים שונים, אנשים העוסקים בעיסוקי שגרה. הנה מבנה אבן
נמוך, ישן, מוזר. מה זה? המצלמה חולפת מהר. אנשים נכנסים
לתוכו... בית-שימוש ציבורי, בחיי. עכשיו רואים בית-קפה. די
פעיל. אתה מצפה לראות דלות והרס והנה אנשים בבית-קפה. מישהו
מעשן סיגריה ומונה שטרות. רגע, הילד הזה דומה להפליא ל... הנה
כיכר נאה. חיים יפים. כן, רואים סימני מחסור כאלו ואחרים.
הבגדים, הרחוב הלא כל כך הומה, אבל אנשים חיים. קשה לשנוא אותם
מן הטווח הפשוט הזה. בכל השנים שחלפו מאז היו הרבה אחרים שחמדו
את החיים האלו. חמדו אותם לעצמם ובאו להכחיד אותם ויללות שבח
לאללה בגרונם. המצלמה ממשיכה לשעוט והרחוב נעשה דרך ושדה
וחוף-ים והצילום צבעוני לפתע. חוף הים עטוי צמחייה ירקרקה, כפי
שאצלנו יש בחורף בלבד ושם, אולי, כל השנה. ליד החוף ישנה בריכה
שמימיה תכלכלים. זה מעניין עוד יותר, לראות את הצבעים של לפני
זמן כה רב. לחשוב שהם דומים כל-כך לצבעים של היום. המצלמה נעה
הלאה והלאה. והלאה.