1. הילל כדור פורח

מולך יושב אדם זקן, עגול ומחייך
הוא מלא בציפורים צבעוניות ועל גבו טבועות
שתי עיניים גדולות וכחולות
והן לא כמו שני אגמים, כי ככה לא בונים
שיר. הן כמו שתי אבנים טובות
ואולי הוא בעצמו אבן אחת גדולה וזוהרת
ובקרוב יתהפך וייפול על הרצפה,
ומכל הזויות החדות של גופו ינצנצו
הרגעים החשובים של חייו;
תסתכלי, הנה גם את שם,
לוחצת לו את היד בפעם הראשונה.

2. הפעם זה אמיתי

שניכם יושבים אחד מול השני, וברגע הכל משתנה:
זה לא שיעור דרמה, זה לא תסריט
זה רק בכי פתאומי ורעידות מפחידות בכל הגוף
ואדם שקם לחבק אותך חזק כשהכל נגמר.
אתמול חשבת על כל העניין -
מה גרם לך להתפרץ ככה.
אולי כי כשהסתכלת למטה בפעם האחרונה
ראית את העבר דבוק לך לנעל
נשרך אחרייך כמו נייר טואלט משונה
אין לו שם וצורה, רק מרקם
והידיים הקטועות שלו נשלחות אלייך דווקא ברגעים
שאת לא עומדת על המשמר, כמו רוצה להגיד לך:
את רק חושבת שאת לא כאן,
האמת היא שאין יציאה מהגוף הזה.

3. מים שקטים

עכשיו זה מובן:
את צריכה לבנות את האיים שלך במקומות
שאין בהם מים.
זה לא חוכמה לנסוע רחוק
לאיפה שרטוב, ולהגיד שהצלחת.
צריך ביבש הזה, עם כל הצהוב והגרגרים
והימים שמדדים אל האופק כמו גמלים חבוטים
להצליח לבנות אותם מאפס.


את זוכרת, הוא אמר לך פעם
שאת המילים הכי נכונות הוא אוסף
דווקא ברגעים שהן לא נאמרות,
"המילים שאנשים משאירים מאחור הן האגסים שלי,
אני קוטף אותן מהעץ ושם בסל, ואחר כך
החיים שלי טעימים יותר."
מהצד לא היו שמים לב, אבל באותו הרגע
פתחת קצת את הפה, ומיד סגרת.
כשיצאת מהחדר ראית איך הוא מחייך,
ובתנועה מהירה, כמעט בלתי נראית
קוטף את התודה החרישית שלך