הלוואי שתמות.

אני לא אוהבת אותך.
אף פעם גם לא אהבתי אותך.
אתה חושב שאתה יכול לקנות אותי בדברים שלך ואתה טועה.
אתה חושב שאני אמשיך לשתוק.
אני שונאת כשאתה מוציא עלי את כל העצבים שבאים לך מהעבודה
המזדיינת שלך, מהאחים שלך, מהאחיות שלי, מכולם, רק לא ממני.
אבל הכל מגיע אלי בסופו של דבר, תמיד אני אשמה בכל המצב
הזה.
אחר כך, באות הסליחות וכל פעם זה נשמע בדיוק אותו הדבר.
נמאס לי. כל כך נמאס כבר.


אמא, למה דווקא הוא?
אני לא מבינה את זה, ואני גם אף פעם לא אבין ...
איך את יכולה לחיות עם בנאדם רע כזה? זה לא כואב?

אז כמו שאומרים- מה שלא הורג אותך, מחשל אותך..
אז אני מכאן אצא אך ורק מחושלת, משו בסגנון פולני- "החיים שלי,
לא יראו ככה..."

אני כבר לא מבינה אותכם.