אני רק רוצה שתדע שאני מעריצה אותך. וזה ממש לא בקטע של להחמיא
לך, או להחניף לך, זה בקטע של לומר את האמת. אז הנה לך האמת.
האמת במלואה על מה שאני מרגישה. לא על מה שאני חושבת, אלא על
מה שאני מרגישה. ואם לא טוב לך - אז חבל. וזה כל מה שיש לי
להגיד בעניין. אז אני פשוט אתחיל וזהו.
תשמע, מה שיש, או בכל אופן היה, בינינו התחיל מבחינתי בשנה
שעברה. כשבאתי לבקר בבית ספר, אז. ואני הייתי... זאת בעצם
הייתה הפעם הראשונה שהכרתי אותך בתור אתה ולא בתור - הנה גם
הוא אחד מאלה שאני לא זוכרת איך קוראים להם אבל אני מסתובבת
איתו, ואז היו לי מלא כאלה. אבל בוא ונודה על האמת, אף פעם לא
הכרתי אותך באמת. אני עדיין לא. אני בטוחה בזה.
אבל מיום ההולדת ההוא, משהו בי השתנה. אתה היית הבנאדם הראשון
שבאמת אהבתי. אין - הייתי מטורפת עליך. על כל הראש! אין לך
מושג! כל יום חיכיתי שאני כבר אחזור הביתה רק כדי שאני אוכל
לדבר איתך באייסיקיו... הייתי כל כך מאושרת באותה התקופה!
ואז... כשגיליתי שיש לך את... איך קראו לה? ושאתה אוהב אותה -
נכנסתי לדיכאון אמיתי. משהו כמו שלושה ימים גררתי את עצמי מבית
ספר למיטה וחוזר חלילה. לא הייתי מסוגלת לזוז מטר. לא היה לי
כח רצון, לא היה לי תיאבון, לא יכולתי להעלות חיוך! אפילו לא
אחד קטן! אפילו לא בצחוק!
זאת הייתה התקופה הכי נוראית בחיים שלי. ואז זה עבר. יום אחד
זה פשוט נגמר. פשוט הפסקתי לחשוב עליך ככה. ואז רבנו. אני כבר
לא זוכרת בגלל מה אבל אני רק זוכרת שזה היה קטנוני ומטומטם.
ואז בחופש הגדול במסיבה, שוב ראיתי אותך. והבנתי. הבנתי הכל,
או בכל אופן את כל מה שהייתי צריכה להבין. וזה הספיק לי.
והשלמנו. ואז חזרתי ליפעת. ו... אני לא יודעת. שכחתי איך זה
לראות את הפרצוף של כולם כל יום. וזה היה לי מוזר. כל בוקר
הופתעתי מזה מחדש. הפכתי לבנאדם מחבק כי הייתי צריכה להשלים
חיבוקים של שנה שלמה!
ואז קרה כל הקטע הזה עם אפרת, או בכל אופן התחיל לקרות. זה היה
ממש ממש בהתחלה של כל זה. היא פחדה מזה פחד מוות ואני עוד יותר
ממנה. חשבתי לי מה יקרה אם יהיה בינכם משהו? שכחתי לגמרי
מההיא. לא היה אכפת לי ממנה. היה לי חשוב לא לאבד אף אחד מכם.
ואפרת אמרה לי שזה עבר לה. והאמנתי לה. ושמחתי על זה. ואז אמרת
לי שנפרדתם, אתה וההיא. ואני לא יודעת למה אבל שמחתי. באמת
שמחתי. כל כך הוקל לי. וביום שישי...
ביום שישי...
כל כך אהבתי אותך באותו הלילה. גרמת לי להרגיש טוב עם עצמי כמו
שאף אחד לא גרם לי להרגיש בחיים. ואהבתי אותך באמת. באותו
הלילה אתה היית מושלם. אתה היית בדיוק מה שהייתי צריכה במקום,
בזמן ובאיך שהייתי צריכה אותך. פשוט. אתה היית מושלם. ואז
נהייתי מבולבלת. מבולבלת מאד. ועברתי משבר. כי אז הסתבר שלאפרת
עדיין היה אליך משהו. והייתי מבולבלת. ואז, כשסידרנו הכל,
חיכיתי לעוד לילה כזה, שבו הכל יהיה מושלם, שבו נהיה מושלמים,
לעוד לילה אחד. רק לעוד לילה אחד שאני אוכל לאהוב אותך כמו
פעם. אבל זה לא קרה. זה נהרס, וזה נדפק, ואני הייתי מטומטמת.
אני חייתי בהזיה המטורפת הזאת שדבר כזה יכול לקרות. ואני
טעיתי.
שנינו יודעים שטעיתי.
אז עכשיו אתה חייב להבין. אתה חייב להקשיב. אני הייתי הרוסה.
הכל התנפץ לי בפנים. אני שנאתי אותך. שנאתי אותך! כל פעם
שראיתי את הפרצוף שלך רציתי לשבור אותו! אבל לא יכולתי! אתה
חייב לדעת משהו - הלוואי ולשנוא אותך היה כזה פשוט! לא יכולתי
יותר. הייתי צריכה זמן. וביקשתי ממך, ביקשתי ממך בדרך היחידה
שאני מכירה - עוד זמן. ואת סירבת לתת לי אותו. ואני לא יודעת
מה ניסית לעשות. אתה לא לקחת את מה שאמרתי ברצינות וזה הכעיס
אותי.
ומה לעזאזל ניסית לעשות בתחנה? לנשק אותי?! יש לך אפילו מושג
קלוש מה היה קורה אם היית מצליח? מה הייתי אמורה לעשות בדיוק?
זה היה מטומטם. אם עשית פעם משהו שאני באמת מצטערת עליו, שבאמת
חרה לי, שלא יכולתי לסבול, זה היה זה. ונשברתי. ובכיתי כמו
מטורפת! הידרדרתי. לא נכנסתי מאז לאף שיעור. הטבעתי את עצמי
בעבודה בעיתון כדי שאני אוכל לשכוח מהכל. וזה לא עזר.
אז אני רק רוצה שתדע, לא מעניין אותי שלא אהבת את הדרך שבה
פעלתי. אני רק מרגישה שהייתי חייבת להסביר לך מה אני מרגישה.
מה היה מאחורי הפעולות שלי. ושאני לא מצטערת על שום דבר
שעשיתי. כי מטעויות לומדים ואת הלקח שלי אני כבר הפנמתי.
ועכשיו אין לנו שום ברירה אלא להמשיך הלאה. ולא נוכל לעשות את
זה ביחד כי בכל פעם שאני אסתכל עליך אני אחשוב על "מה היה
קורה אם..." ובגלל זה עדיף שאני אשכח ממך. אבל אני לא אוכל
לעשות את זה אם אני לא אדע שאתה התגברת על זה. ובגלל זה היה לי
חשוב לספר לך כי תמיד יש מאוחר מדי. והמאוחר מדי שלנו הקדים
לבוא. וחבל לי. אבל אל תלך. אל תיסוג בגללי. זה הדבר האחרון
שאני רוצה לעשות.
