בתחנת הרכבת, בשעות הקטנות של הלילה, תמיד תוכלו לראות כמה
טיפוסים מוזרים מסתובבים. חלקם יציעו לכם משקה, וחלקם יבקשו
מכם אותו.
רובם חסרי-כל, חלקם עם כמה מטבעות בכיסם, וכמעט כולם ישנים
ברחוב.
אבל לא תמצאו הרבה טיפוסים כמו מי שאני ראיתי.
את הסיפור שלה אינה מספרת לאיש, לכן איני יודעת מה באמת עבר על
אותה חסרת-בית. איש אינו יודע.
אבל אספר לכם את הסיפור שאני ראיתי בה. ייתכן והוא נכון,
וייתכן והוא פרי דמיוני בלבד- אתם תבחרו למה להאמין.
שבו עכשיו. זה יהיה ארוך.

היא בחרה לגור הרחק ממקום המקלט של חסרי-הבית. הוא היה רועש
מדי.
את כל רכושה סחבה איתה לכל מקום, בשרוולי היוקטה האדומה שלבשה
או בשקיות מזדמנות.
היא לא דיברה. לא הייתה אילמת, חלילה- פשוט לא רצתה לדבר, או
שמה לא היה לה מה להגיד.
האנשים המעטים אליהם התקרבה, מחוסר-ברירה בדרך כלל, יכלו להעיד
עליה שהיא מביאה איתה שקט לכל מקום- ואולי היה זה בגלל שגרמה
לאנשים להשתתק ולנעוץ בה עיניים.
היא אכן הייתה מוזרה, כולם אומרים. אהבה שקט. לא הביטה לאיש
בעיניים. שתקנית. מעטים קראו לה מוזרה, מתנשאת- אך היא לא
הייתה כזאת.
אחת הפעמים היחידות בהם יכולתם לראות אותה נכנסת למקום עמוס
אנשים ורועש, כמו חנות כולבו, הייתה בה באמת הזדקקה למשהו
באופן נואש. וזאת הייתה אחת הפעמים האלה.
סוף סוף חסכה מספיק מטבעות שמצאה על רצפת תחנת הרכבת כדי
להרשות לעצמה שמשיה. שמש הקיץ צרבה את עורה, והחום התיש אותה-
לכן לא ראתה עוד ברירה. מבוהלת, נכנסה לחנות הכולבו, מהסוג
הרועש אותו שנאה כל כך. יותר מדי אנשים במקום אחד, חשבה.
"אמא, תראי! הניו!" הצביע עליה ילד קטן, ואמו גערה בו:"אל
תצביע. זאת לא אשמתה."
מ...מדוע צריכה היא לחוש אשמה?
היא התקדמה הלאה באיטיות מהורהרת, נבלעת בזרם האנשים הממהרים
והרועשים שסביבה.
מתעלמת מן העובדים המציעים לה את עזרתם, בחרה ללכת לאיבוד
בחנות ובלבד שלא תצטרך לדבר עם אותם אנשים.
שיטוטים ארוכים בחנות הובילו אותה לבסוף אל מחלקת השמשיות. היא
הביטה בהרהורים בשמשיות הרבות שהיו שם, כולן נראו לה חסרות
צבע... פרט לאחת. השמשיה האדומה, זאת עם פסי הזהב הבודדים. זו
שתאמה להפליא את היוקטה שלה. ידה אחזה בידית, ומשכה אותה
החוצה- כן, היא הייתה מושלמת בשבילה, ואפילו לא הייתה יקרה
מדי. אותה היא רוצה לקנות.
כשיצאה מן החנות, נושאת איתה שקית חדשה עם שמשיה אדומה בתוכה,
סימנה לעצמה "V" בראשה על ההישג. עכשיו, המטרה הבאה אליה
כיוונה את דרכה, הייתה... אוכל, או משהו דומה לזה.
היא זכרה שלא רחוק מחנות הכולבו היה בית תמחוי, אליו הלכו כל
חסרי-הבית מן המקלט, אך היא לא רצתה ללכת לשם. היה לה כסף
משלה, לכן לא רצתה לבזבז את האוכל של בית התמחוי. היא העדיפה
להשאיר אותו למי שבאמת זקוק לו.
היא לא הזדקקה לעזרה, לא רצתה עזרה.
חסרת-הבית השקטה פנתה לעבר מסעדת אטריות זולה שנראתה ריקה
יחסית, ונכנסה פנימה. האור היה עמום, ומעט מאוד אנשים ישבו ליד
הבר הקטן. לכן, שם התיישבה.
"ראמן." אמרה בשקט לטבחית הקשישה, שחייכה והנידה בראשה לעברה,
לוקחת את המטבעות המעטים שנתנה ההניו בידה. היא הכירה את ההניו
חסרת-הבית, השתקנית, המתבודדת. נזהרת לשמור על הדממה, הגישה לה
את קערת הראמן הרותחת, ולא נעלבה מכשלא שמעה קולות של שאיבת
אטריות. היא ידעה שלחסרת-הבית יש חולשה לשקט, וכיבדה זאת.

גם מכשנפתחה דלת המסעדה בבת-אחת, בקול רועש ומכאיב לאוזניים,
לא זזה ההניו אפילו סנטימטר אחד. בדממה, המשיכה לאכול את הראמן
שלה, מנסה להתעלם משני הבחורים הרועשים והצוהלים שנכנסו למסעדה
הקטנה, מקימים בה מהומה שהבהילה אף את הטבחית עצמה. אולם
חסרת-הבית שמרה על ארשת-פנים רגועה ושקטה, גם כשהתיישבו שני
הבחורים משני צדדיה, מדברים אחד עם השני דרך בועת השקט הקטנה
שיצרה סביבה, והפריעו לה.
"תראה, תראה, קייאה! התיישבנו ליד חתיכה היום!" העיר אחד
הבחורים, ששיער חום וקוצני עיטר את ראשו השחום. חברו החיוור
יותר בשם קייאה, שצמה ארוכה וכסופה הונחה על כתפו, נעץ בה
מבטים סוקרים בעיניו הלבנות כשלג והשיב:"מדי פעם מאיר לנו המזל
פנים, לא ככה, באיאני?"
"חחח, כן, ממש!" צחק באיאני ונגע בכתפה, מבהיל אותה באמת-"איך
קוראים לך, מותק?"
חסרת-הבית שתקה. למה הוא התכוון?...
"מ-ה ה-ש-ם ש-ל-ך??" איבד באיאני את סבלנותו. היא לא הבינה את
דבריו- האם יש לה שם? אם כן, בוודאי שכחה אותו לפני שנים רבות.
כבר מזמן שכחה מי היא.
"בטח קוראים לה שיזוקה(="שקטה" ביפנית)!" גיחך קייאה, ובאיאני
התפוצץ מצחוק- "כן, בטח! שיזוקה!!"
היא מצמצה בבלבול. לא הבינה- האם הם מנסים לנחש את שמה? אם כן,
היה זה חסר-טעם- אפילו היא בעצמה לא ידעה מהי התשובה הנכונה.
"תראה את היוקטה שהיא לובשת!..." חייך קייאה בשובבות, "מה
לדעתך היא מסתירה מתחתיה?..."
היא הסמיקה כולה והתביישה, וכשבאיאני היה עסוק בלהתערב עם
קייאה תוך כמה זמן יוכל להכניס אותה למיטה, השאירה שם את
קייאה, באיאני וקערת הראמן, כשהיא בורחת משם על נפשה.
מכשהתרחקה מספיק מן המסעדה, נשמה עמוק ונתנה לרוח לייבש את
הזיעה הקרה שעל מצחה. זו הייתה אחת הסיבות מדוע לא סבלה אנשים-
כולם היו רועשים, צינים, בוטים ומטומטמים מדי לטעמה.
היא שלפה את שמשייתה החדשה מן השקית, ופתחה אותה. צל מבורך
נפרש מעליה, מטיל אור עמום ואדמדם עליה ועל חלקת המדרכה עליה
עמדה. סוף סוף לא הציקה לה יותר שמש הקיץ החזקה- אולם הלחות
והחום עדיין היו בלתי נסבלים.
נו מילא, חשבה, זהו גורלו של כל חסר-בית. והיא כבר מזמן למדה
לחיות עם זה.
"היי! חכי רגע!!!" נשמעה קריאה מאחוריה. היא כבר החלה ללכת משם
במהירות, מחבקת את מקל השמשיה אל גופה בבהלה, כשהבחור בשם
קייאה השיג אותה.
"בחיי, את רצה מהר..." התנשף קייאה, "תראי, לא התכוונו להבריח
אותך משם... אל תפסידי את ארוחת הצהריים שלך בגללנו. באמת
סליחה..."
הוא דיבר יותר מדי. למה לעזאזל הוא דיבר יותר מדי?!!
"אז... את חוזרת? לא נטריד אותך הפעם, אני נשבע!" חסר-אונים
המשיך קייאה להתחנן בפניה, עד שנמאס עליה העניין והיא הלכה משם
בהפגנתיות.
"לא, חכי! שיזוקה!!" קרא אחריה קייאה בייאוש, אך ללא הועיל.
היא לא התכוונה לחזור לשם.
ממהרת ללכת לתחנת הרכבת בה הייתה רגילה להסתובב בלילות, עם שאר
מנודי-העיר שנדחקו לשם במיעוטם, החלה לתהות לגבי השם בה כינו
אותה השניים מן המסעדה- "שיזוקה" אכן היה שם שהלם אותה. מאז
שיכלה לזכור את עצמה, הייתה שקטה כזאת; אולם לא הייתה סגורה על
הגיל המדויק ממנו יכלה עוד לזכור את עצמה. למרות שהייתה רק בת
18 שנים, היה זה כל כך מזמן בשבילה... היא הרגישה לפתע זקנה.
כך מרגיש כל מי שהחיים כבדו עליו.
היא נכנסה לתחנה הקטנה והתיישבה בפינה שלה, שם היו עדיין
פרושים יריעות הקרטונים שהניחה שם ביום שהגיעה לעיר הזאת. רק
מן הריח, יכלה להסיק שהיא לא הייתה היחידה שהשתמשה בהם- גם
חסרי-בית אחרים היו משתרעים על הקרטונים שלה בשעות היום, בהן
העדיפה לא להיות בתחנת הרכבת עמוסת האנשים שמיהרו לעבודתם.
הריח שהיה בפינה שלה דמה לריח שהיה בתחנה כולה- ריחה של זיעת
עובדים מותשים, ריחם של משקאות האנרגיה שנמכרו במכונות
האוטומטיות ושנשפכו לעיתים קרובות על רצפת המקום, והניחוח הקל
של הבירה ששפכו שם השיכורים; אולם בפינתה שלה היה ריח התחנה
מהול בריחם של אנשים מסוג אחר. אנשים שכל תכלית חייהם הסתכמה
בשינה במקומות מטונפים ועמידה ברחובות המזוהמים ביותר, בניסיון
לקבל נדבות. ריח של חלודה, של טחב שצמח על הקרטון הלח, של
אלכוהול ושל עלי מריחואנה שסחרו בהם שם, על הקרטונים שלה.
עצוב, חשבה, שלדווקא לריח זה מתחבר אצלה המושג של "בית"- עד
כמה "ביתי" שזה יכול להיות בתחנת הרכבת...
היא פרקה את שקיותיה וסידרה את חפציה הבודדים בקפידה מסביבה על
הקרטונים המשוטחים, יודעת שאיש לא ייגע בהם- לא שהיו חסרי-הבית
אנשים ישרים וטובים במיוחד, אלא בגלל שידעה כי הם סולדים ממנה
ומחפציה, ולא יגעו בהם בכל מקרה.
כשהניחה ראשה על הקרטון והתכרבלה ביוקטה שלה, חשבה לעצמה- היא
באמת צריכה שם. ומאחר שמזמן כבר שכחה את שמה האמיתי, החליטה
לאמץ את השם בה קראו לה קייאה וחברו- "שיזוקה". היא אהבה את
השם הזה.

ימים כלילות עברו על שיזוקה בתחנת הרכבת, אחת התחנות היחידות
שהיו מתחת לאדמה באזור הזה- לכן אור שמש לא נכנס לשם, ולכן אם
לא הסתכלתם בשעונכם או בשעון התלוי מן התקרה שם, לא הייתם
מנחשים לעולם מהי השעה המדויקת. בתחנה זו הזמן עצר מלכת- ונדמה
היה שכל רכבת שמגיעה לשם, הייתה זו שיצאה מן התחנה 10 דקות
לפני כן. הזמן חזר על עצמו בלולאה אחת, שכל אורכה כ-10 דקות.
צלצול, שריקה, רכבת נכנסת, עוצרת, דלתות נפתחות ודלתות נסגרות,
רכבת יוצאת, שקט... ושוב צלצול ושוב שריקה והנה הרכבת נכנסת
שוב מאותו פתח אפל, יוצאת וחוזרת וחוזר חלילה, כך כל הזמן.
שיזוקה לא אהבה במיוחד את הצלצולים והשריקות- אך העדיפה זאת על
פני רעשם של האנשים בעיר שבחוץ. לכן הייתה נשארת הרבה בתחנת
הרכבת, היכן שלזמן הייתה משמעות אדירה בשביל כל אותם נוסעים,
אך לא הייתה בו משמעות בשבילה. היא לא מיהרה לשום מקום, אחרי
הכל.
שיערה הסגול-כחול בהיר התפזר על פני הקרטון המטונף כשבהתה
בעיניים גדולות וריקות בתחנה השוממת בשעה הזאת של הלילה.
מבטה הורוד-כתום עקב אחרי עש לילה קטן, שרפרף ברעש קל ויבש
סביב מנורת הפלורנסט. הוא עצבן אותה. סוף סוף זכתה לשקט מושלם,
והוא הפריע לה ברשרוש כנפיו. בתנועת אצבע קלה בלבד כלאה את
היצור הקטן בבועה, ששום רעש מבחוץ לא נשמע בתוכה, ולעומת זאת
הרעש שהוקם בתוכה לא נשמע כלפי חוץ. עכשיו היה השקט שלם.
היא נאנחה ללא קול, מייטיבה את שכיבתה על הקרטון העבה, שכבר
קיבל את צורת גופה הקמור מעליו מרוב ששכבה עליו בתנוחה זו.
היא עצמה את עיניה בהקלה, נותנת לאוזני ההניו הפרוותיות
והצהבהבות שלה מנוחה מכל קול שהוא.
נקישה קטנה נשמעה מכיוון המדרגות. היא פקחה את עיניה, מאזינה
לקולות הנקישה החלשים שהלכו והתגברו, מתקרבים למורד המדרגות,
שהיה כמה מטרים מן הפינה שלה.
היא הביטה בדמות שנכנסה לתחנת הרכבת והפנתה את גבה לעברה. צמה
ארוכה, כסופה, השתרכה מאחור על גבו של מחודד-האוזניים הצעיר.
זה היה קייאה, הבחור מן המסעדה שהיה עם חברו האידיוט. עכשיו
נזכרה בו.
מתפללת בליבה שילך משם וייתן לה את השקט שלה בחזרה, הפנתה את
מבטה ממנו מכשהבחין בה, ונעץ בה מבט לבן ומבולבל.
"זאת את..." הוא מלמל, מביט בה באי-הבנה; הקרטונים המטונפים?
החפצים המפוזרים סביבה, הלכלוך והרפש, בקבוקי המשקאות השבורים?
מה כל זה היה צריך להביע?!
"שיזוקה!" הוא נדהם לפתע, אך במקום להתרחק משם, כפי שציפתה, רק
התקרב ורכן לעברה בחמלה כשאמר:"לא ידעתי שאת חסרת-בית!..."
'ועכשיו תעזוב אותי לנפשי?' חשבה שיזוקה לעצמה, עדיין מביטה
ברצפה במבט ריק. אבל הוא לא עזב אותה.
הוא התיישב לידה, כמתכוון להישאר שם גם עוד הרבה זמן. היא לא
הבינה את פשר הדבר.
"למה?" שאלה בלחישה, כדי לא להחריד את אוזניה למשמע קולה שלה.
קייאה נתן בה מבט לבן ומלא רחמים כשהשיב:"אני מצטער שהצקתי לך
אז... אם ידעתי ש..."
"זה משנה?" שאלה בקול חלש, לא יודעת לאיזה תשובה לקוות.
"אני חושב..." אמר קייאה, "את צריכה משהו? אני יכול לעזור
לך?"
לעזור?! היא לא רצתה עזרה! ובטח שלא ממנו...
"לא." השיבה, "שום דבר."
"את בטוחה?..." שאל שוב, והיא הנהנה בראשה, עדיין לא מביטה
בעיניו.
"איך את חיה במקום הזה בלי להיות זקוקה לכלום?!" קרא קייאה, לא
מבין עד כמה הכאיב קולו החזק לאוזניה, "את מודעת לעובדה שאין
לך בית אמיתי בכלל?!"
"זה הבית שלי." לחשה שיזוקה, "לך."
"מ...מה?" התבלבל קייאה, אך היא חזרה על דבריה:"לך מכאן. זה
כואב."
"כואב מה?..." קייאה התחיל להתחרט על מה שאמר. הוא באמת פולט
הרבה שטויות...
"הרעש." לחשה שיזוקה, והשתתקה. קייאה לא הבין אותה לרגע, ואז
קלט מה אמרה. לא הריח הנוראי, לא האויר הכבד, לא העובדה שהיא
ישנה על חתיכת קרטון בתחנת רכבת? דווקא הרעש היה זה שהפריע
לה?!
"טוב. אני מצטער." אמר בשקט ככל שיכל, קם והלך משם באיטיות,
לרווחתה של שיזוקה.
אילו רק ידעה שיבוא לשם גם ביום למחרת, הייתה דואגת לצאת משם
מוקדם יותר...
"היי." קייאה חזר באותה שעה, ושיזוקה חשבה לעצמה שהמבט בעיניו
שונה בהרבה משהיה אתמול ולפני כן- במסעדה חשב שהיא בחורה
ככולן, בעלת בית וכסף, ואילו היום הוא יודע עד כמה עלובה היא
באמת- אתמול פשוט לא ידע מה לחשוב. ובכל זאת הגיע שוב?...
"באתי לארח לך חברה." התיישב קייאה לידה, ובאחת הפעמים היחידות
בחייה בהן הביטה ישר לעיניו של מישהו, הביטה אל עיניו הלבנות
של קייאה. היא ראתה בהן את הרחמים, ואולי גם ראתה זלזול- למרות
שכמעט היה בטוח שדמיינה זאת.
אם היה מזלזל בה באמת, לא היה מגיע לשם בשבילה.
"אני מפחדת מאנשים." לחשה שיזוקה את המשפט הקצר והתמציתי ביותר
שיכלה לנסח כך שיבהיר את הנקודה שלה- היא לא רוצה אותו שם
מסיבה מסוימת.
"למה לא?" הופתע קייאה, "אנשים יכולים להיות נחמדים..."
"לא אלי." אמרה שיזוקה בשקט, "אנשים עושים רעש. ומצביעים.
וצוחקים."
"אני לא צחקתי עליך..."
"אבל אתה איש."
"אלף-בנשי, אני מבקש."
שיזוקה הסיתה ממנו את מבטה לבסוף, נואשת מבדל השיחה הזה.
"היי..." קייאה נגע בפניה והרים את סנטרה מעט כך שתביט בו שוב,
ואמר:"אני לא אפגע בך. אל תפחדי ממני, טוב?"
שיזוקה לא הייתה רגילה לשמוע דברים מסוג זה, ובטח שלא מטיפוסים
רעשניים ושחצנים כמו זה שישב לידה באותו רגע.
"אל תעשה רעש..." ביקשה בלחישה עדינה, אולי מתחננת, שפשוט שברה
אותו. הוא הנהן בהסכמה כשיד אחת מונחת על חזהו והשניה באויר,
כדי לסמן:'אני נשבע שלא אעשה זאת'.
שיזוקה חייכה. הוא הבין את הרמז- היא תתן לו להישאר עכשיו,
לפחות להיום.
מזמן לא דיברה כל כך הרבה ביום אחד, ומעולם לא זכרה את עצמה
מדברת אל מישהו מתוך רצון- לכן היה זה מוזר לה מאוד. אבל זה
היה חדש, וזה לא היה נורא כל כך.
"אז... מה שמך האמיתי?" שאל קייאה, משתדל לדבר בשקט יחסי.
"שכחתי אותו." השיבה. מבטה היה ריקני ועצוב מעט.
"אני יכול לקרוא לך שיזוקה?" שאל קייאה שוב, "זה באמת שם
שמתאים לך."
היא הנהנה. כבר מזמן הסכימה לכנות את עצמה בשם זה, רק שלא היה
איש מלבדה שיקרא לה כך.
"אני קייאה סוזאבורו." חייך קייאה. השם הדהד בראשה בעוצמה.
"את יכולה לספר לי על עצמך?" שאל בעדינות, אך היא סירבה בתוקף.
לא רק שלא רצתה לדבר, גם לא ששה לשוב ולהיזכר בעברה.
"אוקי..." אמר קייאה מעט באכזבה.
"מצטערת." לחשה שיזוקה, אך קייאה צחק והשיב:"זה באמת בסדר
גמור."
שיזוקה חייכה חיוך קטן, כל כך נדיר, עד שנדמה היה לה שלא תוכל
כבר לחייך שוב לעולם. אך הנה עשתה זאת שוב.
"יש לך חיוך חמוד." חייך קייאה, "את צריכה לחייך יותר."
שיזוקה הסמיקה והפנתה את מבטה. היא באמת לא חייכה מזמן, וכבר
לא זכרה מדוע.
הגיעה שעתו של קייאה ללכת- הוא קם ממקומו, מנקה את הלכלוך שדבק
בבגדיו כשהוא מוסר לה לילה טוב שקט.
"אה, לפני שאשכח-" עצר אחרי כמה צעדים והסתובב לאחור-"מה את
אוהבת לאכול?"
"אומוצ'י." ענתה שיזוקה, אך לא הבינה מדוע שאל זאת כך סתם,
ועוד נראה שהדבר חשוב לו.
קייאה חייך, והחל לרוץ במעלה המדרגות אל הרחוב.
שיזוקה חזרה להניח את ראשה על הקרטון, עוצמת את עיניה לקראת
שנת הלילה.
נרדמה כשחיוך קטן ובלתי-מורגש נסוך על שפתיה הפעם.

"הבאתי לך משהו," חייך קייאה כשנתן בידה שקית נייר קטנה, והיא
הביטה בו בשאלה.
"אני לא מקבלת עזרה מאיש." אמרה בשקט, אך קייאה מחה ואמר:"זו
מתנה ממני. אני כבר לא סתם איש בשבילך, נכון?"
שיזוקה בחרה לא לענות על זה. במקום זאת, פתחה את שקית הנייר
והציצה פנימה.
היא חייכה. קייאה זכר את מה שאמרה לו, וקנה לה שני אומוצ'י
לבנים! כמה שנים לא אכלה כאלה...
"תודה." היא הביטה היישר לעיניו, כאומרת לו שעכשיו הוא כבר לא
כל אחד. את מתנותיו היא מקבלת בתודה, וכבר פחות חוששת להביט
בעיניו הלבנות.
כעת, הוא היה מישהו בשבילה. מישהו מיוחד.
קייאה חייך והתיישב לידה בדממה לא-אופיינית לו. כנראה ניסה
להיות כמה שיותר בשקט לידה, בניגוד מוחלט לאיך שהתנהג מחוץ
לתחנת הרכבת.
"את באמת עצובה כל הזמן כמו שאת נראית בעיני?..." שאל קייאה,
מביט בה במבט לבן ועצוב. הוא באמת ריחם עליה.
"עצובה?" היא לא הבינה. מה זה להיות עצוב? היא הייתה כל הזמן
באותו מצב-רוח מוזר, בו לא חייכה ורק בהתה בסתמיות באויר...
האם לזה התכוון?
"נו, כן... את תמיד נראית ככה." הוא הניח את כף ידו על ראשה
וליטף אותה קלות.
היא נרתעה מעט ממגעו מתוך בהלה, אך בתוכה חשה תחושת חמימות
כמותה לא זכרה מעולם. היא לא זכרה שמישהו אי פעם ליטף אותה...
זה היה כל כך נעים להרגיש זאת.
"אני יכול לחבק אותך? לא תפחדי?"
שיזוקה הופתעה והסמיקה. היא לא זכרה בדיוק מהו חיבוק, אבל ידעה
שזה דומה מאוד לליטוף. שזה נעים וחמים, ושמעולם לא קיבלה כזה.
היא פחדה מעט להסכים, אבל עם כל הפחדים- היא רצתה לדעת מה זה.
היא רצתה לחוש את זה בעצמה, אולי בפעם הראשונה בחייה. לכן,
הנהנה בזהירות בראשה.
קייאה חייך וקרב אליה בעדינות, נזהר שלא להפחיד אותה. הוא ידע
מה היא חושבת על אנשים מסוגו.
ידיו אחזו בכתפיה הדקות, וקירבו את גופה אליו. כעבור רגע מצאה
את עצמה שיזוקה,סמוקה ומופתעת, חבוקה בזרועותיו של כסוף-השיער.

היא הרגישה את חום גופו עובר אליה, ידיו החזקות אך העדינות
עוטפות אותה, מעניקות לה תחושת הגנה. לפתע לא הייתה עוד בתחנת
הרכבת, לבד, כשמסביבה עשרות טיפוסים שעשויים להזיק לה. היא כבר
לא הייתה אבודה- כעת ידעה היכן מקומה. מקומה עם קייאה. כאן,
לידו, צמודה אל גופו. שלא כמו מקומות אחרים, מכאן היא לא רצתה
לנדוד עוד.
"תודה לך." לחשה שיזוקה בדמעות על לחייה הסמוקות. קייאה חיבק
אותה עוד מספר דקות, ואז התרחק ממנה בזהירות. רק אז יכלה
שיזוקה לראות שגם לחייו הסמיקו כשלה.
"אני יודע שרע לך כאן..." לחש קייאה בעצב, "למה שלא תצאי מפה?
בואי איתי לבית שלי, תוכלי לגור שם. תישני על מיטה חמה, ולא
יהיה איש שיציק לך..."
האם הוא מציע לה את ביתו? שיזוקה היטתה את ראשה מעט הצידה,
שקועה במחשבות. מדוע הוא עושה זאת? היא בסך הכל עוד חסרת-בית
מתחנת הרכבת... היא הרפש, הלכלוך, הזוהמה של הרחוב. היא ריח
האלכוהול והזבל. היא כל עליבות העיר, כלואה בגוף קטן של הניו.
מדוע רצה להכניס את כל זה לביתו? הוא השתגע?!
"לא יכולה." השיבה לו, והשפילה את מבטה. היא ראתה בעיניו
שהתכוון לכך מתוך רחמים ודאגה, ולכן לא היה לה נעים לסרב.
"למה לא?"
"כי..." היא לחשה בקול דק, "נועדתי לחיות ולמות ברחוב."
"שיזוקה..." עיניו הביטו בה במבט רך, "את יודעת שזה לא מספיק.
לא בשבילך."
"למה הכוונה?..." היא שאלה בבלבול, וקייאה ליטף את לחיה הקרירה
כשענה בשקט:"את לא שייכת לכאן... את כל כך עדינה ורכה... זה מה
שאני אוהב בך."
עיניה הורודות-כתומות הביטו בו בתדהמה. הוא... אוהב אותה?
מדוע?
היא לא הייתה ראויה לאהבה... עובדה, הרי איש מעולם לא אהב
אותה. כולם עזבו אותה והתייחסו אליה כאל זבל. באמת הייתה חלק
מהזבל של הרחוב, הלא כן?
"בבקשה, תני לי להוציא אותך מכאן." ביקש קייאה ברכות, "לא
תצטרכי לדאוג לכלום... אני אהיה זה שאדאג לך."
"אני לא יכולה לעשות זאת." לחשה, "לא לך, קייאה."
"למה את מתכוונת?" קייאה לא הבין. היא התרחקה ממנו מעט וענתה
בשקט:"אני אזיק לך. אני לא רוצה להזיק לך."
"מה?... את לא תזיקי לאף אחד!" הופתע קייאה, "רק תזיקי לעצמך
אם תישארי כאן!"
"זה בסדר. התרגלתי." היא לחשה כשעיניה חזרו לבהות ברצפה
המלוכלכת.
קייאה שתק. היא לא רצתה, ולא היה טעם להכריח אותה לבוא איתו.
"רק תחשבי על זה, טוב?..." הוא קם ממקומו והלך משם, משאיר אותה
לשקט והרהורים.

מאז אותו יום לא העלה קייאה שנית את הרעיון שתבוא לגור איתו.
אולם המשיך לבקר אותה, מביא איתו מדי פעם קצת אוכל בשבילה (היא
ציינה באוזניו יום אחד שאינה אוהבת לחטט בזבל בשביל למצוא
אוכל. היו שם יותר מדי חסרי-בית שעשו כמוה), ולעיתים, כשגשם
חזק היה יורד בחוץ ומביא איתו את הבוץ והקור אל תוך התחנה
העלובה, היה מגיע קייאה עם שמיכה חמה ומכסה אותה.
פעמיים גם נשאר לידה לאורך כל הלילה, מחבק את גופה הקטן
המכורבל על הקרטון הרטוב, מגן עליה מפני הקור והכאב. כל כך
קטנה ועלובה, קייאה ריחם עליה. אבל יותר מכך, היה מאוהב בה.
ההניו השקטה, שאפילו הרחוב לא הצליח להשחית את יופי פניה, מצאה
חן בעיניו יותר מכל אותן בחורות מחוטבות ומצחקקות שהשתרכו
אחריו מחוץ לתחנת הרכבת. הן באמת היו רועשות מדי- קייאה שם לב
לכך רק לאחר שהכיר מישהי שקטה כמו שיזוקה. השקט שלה הסתיר את
חוכמת הרחוב, את התבונה הרבה שמאחורי מבטה הריקני, ואת כאבי
העבר שבוודאי חשה על בשרה.
ודווקא החוזק הזה שניסתה לגלות אל מול קשיי החיים ברחוב, למרות
היותה חלשה ועדינה כל כך, היה מה שהפך אותה, בעיניו של קייאה,
לטובה יותר מכל השאר. חסרת-הבית ידעה יותר על החיים מאשר כל
שאר תושבי העיר גם יחד.
היה זה אחד הלילות האלה בהם נמנם קייאה ליד שיזוקה הישנה,
עטופה בזרועותיו המחממות. בשעה מוקדמת של הבוקר, בה כל
חסרי-הבית מסביב כבר רבצו על האדמה מעולפים מעודף אלכוהול או
שמה מרעב, והשיכורים הלכו כבר מזמן לעשות בלגן במקום אחר.
טפטופן העדין של טיפות הגשם האחרונות נשמע על המדרגות שבחוץ,
מבשר את תחילתו של יום חדש ורענן.
שיזוקה פקחה את עיניה, והביטה בקייאה. לפתע הבינה מה גרמה לו
לעשות.
שיערו הכסוף היה מטונף כמעט כשלה, ובגדיו היו מלוכלכים
ומוכתמים ברפש תחנת הרכבת. היא הפכה אותו למלוכלך ועלוב כמוה.
רק בגללה היה נשאר בשעות אלה מחוץ לבית, ישן גם הוא על
קרטונים. האם בכך שסירבה לעבור לגור איתו בביתו, החליט קייאה
לעבור לגור איתה ברחוב?!
"בוקר טוב." לחש קייאה בחיוך כשהתעורר, עיניו הלבנות עדיין לא
השתחררו מקורי השינה האחרונים.
"אתה מלוכלך כמוני." לחשה שיזוקה בכאב. קייאה הביט בעצמו לרגע,
והחזיר את מבטו אליה בצחוק קל:"את צודקת. אני צריך מקלחת."
"הפכת לחסר-בית בגללי!" קולה של שיזוקה נשבר. היא לא רצתה
לגרום לזה לקרות.
"על מה את מדברת?" התבלבל קייאה, "עדיין יש לי את הדירה
שלי..."
"אבל אתה נראה כמו אחד."
קייאה הבין.
"לא חשבתי שזה יפריע לך." השיב, "זה משנה משהו?"
"כן..." שיזוקה עמדה לבכות, "מספיק שאחד מאיתנו גר ברחוב. צא
מכאן, חזור הביתה."
"לא!" סירב קייאה, "אני לא אעזוב אותך..."
"תראה למה הפכת בגללי!" דמעות זעירות הופיעו בעיניה של שיזוקה
כשאמרה את המשפט הארוך ביותר שאמרה אי פעם:"אתה לא מתבייש
בעצמך?! אתה מפנה את גבך לביתך, לחיי העושר והמותרות שהיו לך,
כדי לישון ברחוב?..."
"בשבילך, כן." קייאה נראה נחוש בדעתו, "אני מעדיף לישון כאן,
איתך, מאשר לישון לבד בבית שלי."
"למה?" שיזוקה לא הבינה עד אשר נגע קייאה בלחיה בעדינות,
ולחש:"כי אני אוהב אותך, ולא רוצה להשאיר אותך לבדך."
"אני עושה לך רק רע..." לחשה שיזוקה, אך קייאה השיב:"את עושה
לי יותר טוב משכל אחד אחר עשה לי מעולם. רק כשאני איתך אני
יכול להנות משקט, להתנהג כמי שאני באמת, ולא כפי שהעולם מצפה
שאתנהג."
שיזוקה הביטה בו בעיניים גדולות ונוצצות, וחייכה מעט. האם בכל
זאת גרמה לו להרגיש טוב עם עצמו? זה שימח אותה מאוד, כיוון שלא
באמת רצתה שילך.
גם היא חשה טוב בקרבתו. רק אליו יכלה לדבר בלי לחשוש, רק לו
נתנה לגעת בה, ונהנתה ממגעו ואהבתו. הוא גרם לה להרגיש מיוחדת,
אהובה, יפיפיה. כל הדברים שחשבה שהיא לא.
היא הרגישה שיכלה להביט ישירות בעיניו לנצח. אם רק הייתה לה
ההזדמנות, הייתה נשארת לשבת לידו ולהביט בו במשך שעות. לבכות
מולו. אפילו בלי לדבר.
רק להיות איתו, היה כל מה שרצתה.
קייאה ליטף את פניה, וזה נעם לה כל כך. היא הרימה ידה בהיסוס
כדי לגעת בפניו, הלוהטות למגע ידה הקרירה. הייתה זו הפעם
הראשונה שנגעה במישהו מרצונה, במטרה לומר תודה, להרגיש,
לומר:"אני אוהבת אותך" בלי מילים.
קייאה קרב אליה, ונשק לשפתיה הקרות בעדינות. תחושה חמימה פשטה
בה, והיא רעדה בכל גופה. הייתה זו התרגשות של נשיקה ראשונה.

בימים שלאחר מכן, ציפתה שיזוקה לבואו של קייאה. אולם, הפעם לא
הגיע לבקרה. היא החלה לדאוג.
מדוע לא בא? האם גם הוא, כמו כולם, לא אוהב אותה יותר? האם
הבין את הטעות שבלהתחבר לחסרת-בית מטונפת ומזוהמת כמוה?...
לבסוף הגיע קייאה, מתנצל על כך שלא הגיע. היא לא יכלה שלא
לסלוח לו, אבל עדיין לא הבינה מדוע לא שב לבקר.
"אני מצטער, שיזוקה... פשוט הייתי חולה, ולא רציתי להדביק
אותך." קייאה חייך חיוך מתנצל. שיזוקה הביטה בו במבט נוצץ
כששאלה:"זה בגלל שישנת בחוץ?"
"כנראה..." קייאה לא יכל לשקר לה. הוא ידע שההצטננות שלו הייתה
בגלל שישן בתחנת-הרכבת, בתוך מי גשם, טינופת ואויר כבד עם ריח
רע. בגלל שנישק חסרת-בית.
ושיזוקה ידעה בדיוק מה גרם לכך.
"בגללי." לחשה שיזוקה, "אתה חולה... בגלל שנשארת איתי."
"מה?" קייאה פחד שתגיד זאת, כי ידע שהיא צודקת- "לא, שיזוקה,
אל תאשימי את עצמך!..."
"זה כן אשמתי." היא אמרה בשקט, וקמה על רגליה. שוב ראתה עד כמה
נמוכה הייתה בהשוואה אליו, והרגישה כל כך קטנה לידו.
"אם לא הייתי נותנת לך להישאר, כל זה לא היה קורה."
"על מה את מדברת?!" קייאה ניסה לחבק אותה, "בסך הכל הייתי חולה
קצת... זה הכל..."
היא נרתעה מחיבוקו הפעם, משיבה לו בשקט:"ומה אם בפעם הבאה תהיה
חולה יותר? מה אם זה יהרוג אותך? מה אהיה אמורה לחשוב אז?..."
הפעם היה תורו של קייאה להשתתק. הוא ידע שהיא צודקת, פשוט לא
היה אכפת לו מעצמו כמו שהיה לו אכפת ממנה.
"לא הייתי צריכה לדבר איתך מלכתחילה." היא לחשה בכאב, יודעת מה
היא צריכה לעשות. דמעות עלו שוב בעיניה.
"אל תגידי את זה!" קייאה סירב להודות באמת, "את הבאת אהבה
אמיתית לחיים שלי! זה כלום בשבילך?! ומה עם הלילה ההוא שנשארתי
לישון לידך? לא הרגשת שזה מה שאת רוצה?"
"כל זה לא היה שווה כלום אם היית מת בגללי." היא לחשה בקול חלש
יותר, מרימה אליו את עיניה שטופות-הדמעות, וגם ידה התרוממה
באויר, רועדת- "אני מצטערת, קייאה. עלי לסיים זאת."
"על מה את מד..."
קייאה לא הספיק לסיים את המשפט, לפני שבתנועת אצבע אחת בלבד,
מחקה שיזוקה הכל. היא מחקה את כל מה שזכר לגביה.
הוא שכח את הנשיקה.
את הלילה שנשאר לישון לידה.
את החיבוק הראשון שהעניק לה.
את הליטופים הנעימים שליטף אותה.
את היום בו פגש אותה במסעדת האטריות, ששם הכל התחיל. משם כבר
החל סיפור האהבה העצוב להתגלגל.
הוא שכח שאי פעם פגש חסרת-בית, אותה קרא בשם "שיזוקה".
הוא שכח שהוא אוהב אותה.
אבל היא לא שכחה אותו מעולם. כבר לא יצאה מאותה תחנת-הרכבת אל
הרחוב- מעתה חיה על מזון שהייתה מוצאת בתחנה, והשמשיה שלה כבר
לא ראתה עוד קרני שמש. הזמן עצר בשבילה את מחוגיו לתמיד.
כלואה בבית של כל טינופת ועליבות העיר, מעולם לא ראתה את אהובה
שוב.
הוא היה מגיע לתחנה רק כדי לחפשה- אבל כעת לא הייתה לו כבר
סיבה להסתובב שם. כעת, חיפש שוב רק את עצמו.
כבר לא היה אכפת לה לגור ברחוב. בעולם שבחוץ היה פוגע מדי,
ונפגע מדי.
כעת היא כבר לא הרגישה כחסרת-בית; תחנת-הרכבת הייתה בשבילה
בית, ואת המטבעות שהיו בכיסה כבר לא הייתה צריכה עוד- היא
הייתה עשירה עכשיו, מבחינתה.
שתיקה הרי שווה זהב.

כשסיימתי לכתוב את השורות האחרונות, ניגשתי אליה.
הגשתי לה את המחברת, ואמרתי בשקט:"זה סיפור שכתבתי עליך. איני
יודעת אם הוא נכון, אבל הייתי רוצה שתקראי אותו. אם את רוצה,
כמובן."
היא הביטה בי לרגע באי-הבנה, מטה את ראשה הצידה, ואז הנהנה
ולקחה מידי את המחברת.
חזרתי לתחנת-הרכבת כעבור כמה ימים- היא כבר סיימה לקרוא את
הסיפור.
"זה מקסים." חייכה אלי בעיניים נוצצות, והחזירה אלי את המחברת
שלי.
"אני שמחה שאהבת את זה." חייכתי אליה בחזרה, וכבר הסתובבתי
לעבר הרכבת שלי, שהגיעה לתחנה, מחכה לקחת אותי הביתה. ואז היא
עצרה בעדי.
ידה הדקה אחזה בשרוול בגדי, והיא שאלה בשקט אם אני מכירה אותה
מאיפשהוא.
"אולי כן, ואולי לא." עניתי, "בכל מקרה את הבאת לי הרבה השראה,
שיזוקה."
היא חייכה מששמעה אותי קוראת לה בשם שהומצא לה בסיפור.
"רוצה לבוא איתי?" שאלתי, "אני מאמינה שאוכל לכתוב עוד הרבה
סיפורים בעזרתך."
היא עצרה לרגע לחשוב. הרכבת עמדה לסגור את דלתותיה, ואז הביטה
בי ההניו וענתה:"לא יכולה."
לא המשכתי לשאול- כבר ידעתי את ההמשך.
"...אבל אני רוצה לקרוא עוד." היא הביטה בי במבט מבקש, וחייכה
אלי.
"אני אחזור עם עוד סיפורים בשבילך." עניתי לה, וכבר רצתי לעבר
הרכבת שלי כשנופפתי לה לשלום.
עכשיו אוכל לפגוש בה שוב, ביום מן הימים, ואז אוכל להכיר אותה-
מי היא, אם היא באמת אוהבת לאכול אומוצ'י ואם היא באמת אוהבת
שקט. אוכל לדעת, אם שמה האמיתי הוא אכן שיזוקה.
אחלוק איתה את סיפורי, והיא בתמורה, תחלוק עימי את שלה.
אתם חושבים שזהו סיפורה האמיתי?