אוטוביוגרפיה חצי-אמיתית על יוסי, 28, ומירי, 23

בגיל כ"ח, יוסי ומירי (שכבר היו ידועים בציבור שלא בשמם המלא,
יוסף ומרים) החליטו לשהות לרגל חופשת ירח הדבש שלהם, שאותה הם
יחגגו (4 שנים לאחר נישואיהם) באתר אקזוטי ומפתיע, כפי שיוסי
הבטיח למירי לאחר שזו הפצירה בו שהסופשבוע בגליל לא נראה כלל
כמו ירח דבש (לפני כשנה ושבעה חדשים זכה יוסי בחופשה זוגית
בצימר כאות הוקרה על עבודתו בחברת 'ישראדרייב').

יוסי חכך בדעתו כיצד ירשים את מירי. לפני שהם התחתנו מירי
הייתה נאה, מטופחת, היו לה עיניים חומות תמימות של נערה
סקרנית, היא הקפידה לא ללבוש גופיה כדי לא לגלות את כתפיה,
ריסיה היו ארוכים וגזרת גופה הייתה חטובה אך בהחלט לא כשל
דוגמנית (יוסי הכיר את את מירי עוד מהשירות הצבאי, הוא היה נהג
של אחד הקצינים, היא הייתה פקידה במשרדי היחידה לניהול
לוגיסטיקה בבסיס לא מפורסם בדרום הארץ). סוגיית ירח הדבש לא
עלתה אחרי החתונה, יוסי חשב שהוא כבר סחרר מספיק את מירי אך
למרבה הצער הוא לא ידע לשער על מה מירי באמת חושבת ("אנחנו
חייבים לצאת לחופש לפני שאני נכנסת להריון"). יוסי (שמעיד כי
הוא מכיר את אשתו טוב יותר מכל אחד אחר) ידע שלא נותרה לו בקעה
להתגדר ואם לא יוציא את מירי לירח דבש בזמן הקרוב היא עלולה
לברוח לחברתה הטובה ויקי, או חלילה מכך, לבית אמה שבאשדוד. כעת
היא ישנה על הצד, ידיה מונחות תחת ראשה, גופה מכורבל ונוטה,
באופן טבעי, נגד כיוונו של בעלה שנרדם על הגב, ידיו מוטלות על
בטנו, בזמן האחרון הוא מרבה לנחור.

אילו החטיבה הירושלמית של משמר הגבול הייתה חוסמת את חדירתם של
כיסי ההתנגדות להר הבית באוקטובר 2000? אם התקשורת הצרפתית לא
הייתה מצלמת את הילד הפלסטינאי מוחמד א-דורא ומעלה את
מוטיבציית החמאס לשיא של כל הזמנים? אילו היה מתממש איומו של
ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, שהקציב אולטימטום בן 48 שעות
(כביכול, כי נדמה שלוחמי סיירת אגוז - שהיו מופקדים על אפשרות
של פלישה ולרשותם רקורד של מאות שעות מארב בדרום לבנון - היו
מקבלים בעין שלילית חדירה מחודשת לשטח עויין, 6 חודשים מיום ה-
24.5.00 יום היציאה מרצועת הביטחון) לשחרור שלושת החטופים?
אילו הייתה מתקבלת חוות דעתו של אל"מ אהרן חליבה ששימש כקצין
צנחנים ראשי אשר המליץ בתקופת הסגר הממושך על המוקטעה לחסל את
המבנה על כל יושביו (ובכללם אף את הראיס שמזמן נדמה שדין מיתה
ירבוץ עליו בקטנות הקרובות)? מה היה כוחו של אבו מאזן אלמלא
שרשרת החיסולים שלוותה לכניסתו לתפקיד? מפקדת זרוע היבשה הכירה
בחולשתו של אבו מאזן לכוחות קרקע נרחבים. גדוד 51 המהולל של
גולני חנה בחצר של הראיס (שהרי כח רגלי מוסווה כדובדבן ושייטת
13 ישיג את האפקט האפקט הבטחוני של מניעת חדירת מחבלים אך יאבד
את ההישג ההרתעתי שיש בכיתור ראווה) והצליח לעצבן את כל הצמרת
הפלשתינאית (הכוונה אינה כמובן לארגוני ההתנגדות החמושים
שתקיפה ישראלית משרתת בדיוק את מטרתם: קידום החזית לתוך קיני
הטרור ותקיפתם במגרשם הביתי). בכל זאת קידם רא"ל יעלון כמעט
שלוש חטיבות: 2 גדודים של חטיבת הצנחנים, 2 גדודי גולני וגדוד
וחצי של כוח שריון (כולל פלס"ר שריון ששימש כמגן ראשון
בקרבות). הוא ידע שאם אלמנט ההרתעה יישבר וישראל תאבד לוחמים
רבים לא יעזרו גם כל כוחות החי"ר הממוכן שחנה בעורף ועוד 56
קציני טייסת שהיו נכונים לתקיפה, הפלסטינים מבחינתם, ינחלו
הצלחה כפולה.

האמת שמירי לא ציפתה לזה. אחרי שהתכנית של יוסי יצאה לדרך
ומירי העמידה פני מופתעת (היא קמה להשתין באמצע הלילה וראתה את
התיקים ארוזים), זקף יוסי אחד אפס מוחץ לזכותו. למרות שהיא
הפנתה לי עורף - חשב - הבאתי לה אותה בנופש. הילטון טאבה זה לא
אייאייאיי, כאילו זה פה קרוב - המשיך להרהר ותיקן - אבל זה בטח
לא משנה לה.
דרייב אין, צ'ק אאוט, בילינג, נופש ("חשבנו שדיוטי פרי זה יותר
זול", "עזוב, טובלרון יש כבר 20 שנה בארץ"). בחדר 328 במלון
הילטון טאבה התפרסם הדבר על בואו של יוסי שטרח להצהיר בפי כל
על ירח הדבש. "ככה מפנקים אשה" הסביר את המציאות בהווייתה
לשלושה צעירים לפני גיוס שעישנו צינגלה על החוף.
שלוש שעות בסיני הספיקו למירי להתכווץ שוב במיטה הזוגית
ולנמנם, כמו בכל יום, בתנוחה עוברית בשעה 21:15 בדיוק. אפילו
הפעם. יוסי שכב לצידה, נצמד לגבה וניסה ללחוש מלל לא ברור על
אזנה, נשימותיה היו סדורות ובקצב שקט ואחיד, נשימותיו היו בעלי
גוון תעשייתי מלווים בארומת ניקוטין עם זיקה ישירה לנחל קישון.
הוא נאחז באשתו וחיבק אותה דרך הגב, רק בארבע הוא נרדם, הלילה
שוב לא הלך לו.

גם היום מירי נראתה מסוחררת על גבול הבהלה, שלושה אדויל עשו לה
רק בחילות ותגובותיו המבולבלות של יוסי בחשו לה במיצי הקיבה.
גם כל הרעש הישראלי שהצטבר באיזורי הבילוי פלוס הלבביות
התיאטרלית שמדיפים הבדואים נראו לה תלושים יותר מטיול של אביב
גפן בשוק הבוכרים.

מחשבותיה של מירי, שחיה באמביוולנטיות מוחלטת, לא הפסיקו
לנדוד. היא התכרבלה במיטתה, היה לה קצת קר ברגליים. בעוד בעלה
ירד בינתיים ללובי, היטלטלו שוב הרהוריה והיו להשערות ואח"כ
להוכחות (יוסי תמיד הניח שהיא חושבת מה להכין לשבת). במציאות
שנבנתה סביבה היא התקשתה לענות לעצמה אבל הרגישה שמשהו אינו
כשורה, לא בירור פוליטי יומיומי, וגם אילו ידעה, לא היה
בכוונותיה לקלקל ליוסי (שכבר הרבה זמן תכנן להוציא את מירי
לחופשה) את הכיף שלו. אחרי עשרות פעמים שהייתה יושבת ומקשיבה
לכל הניתוחים הפוליטיים בשלושת הערוצים (כיוון שערוץ 2 וערוץ
10 משדרים במקביל הייתה מירי מקליטה בוידאו ורואה אחר כך. יוסי
היה רואה כדורגל בסלון, מירי בחדר שינה) היא הרגישה שזה מתקרב,
שזה צועד מהר בעקבותיה. "אני אהיה הבאה בתור".

"אנחנו בדיוק היינו בקזינו בזמן הפיצוץ. פתאם שמענו בום ענקי
ומלא זכוכיות עפו עלינו. היה שקט לכמה שניות ופתאם התחילו
הצעקות לעזרה. גם אני צעקתי. היה שם דם וידיים שעפו לכל עבר.
גם עליי. תפסתי את הילד ורצתי החוצה. אני חושבת שיש שם הרוגים
ופצועים בתוך הבניין. לסיני אני כבר לא נוסעת. אין אמונה
בגויים. בן פורת יוסף, העיקר שניצלתי".

"הייתי בחדר שלי בקומה הרביעית, כשלפתע שמעתי פיצוץ עז. הפיצוץ
היה בכניסה למלון, במקום שהמכוניות מורידות את המזוודות. כל
הזכוכיות עפו. ראיתי הרבה פצועים, ולפחות שני הרוגים מוטלים
ליד הבריכה. יכול להיות שהם עפו מהחדרים כתוצאה מהפיצוץ. בזמן
הפיצוץ הייתי בחדר שלי, 421, קומה רביעית. הייתי במיטה. כל
הזכוכיות עפו לתוך החדר. יכולתי להיהרג. מיד לאחר מכן לקחתי את
דברים שלי, ירדתי במדרגות למטה. אף אחד לא אמר לי כלום, אין פה
שום ארגון מצד המלון. אמבולנסים מאילת לא מפסיקים להגיע למסוף.
אני חוצה עכשיו את המסוף ברגל".

עמנו באולפן אהוד יערי. "כאמור יונית, מדובר במתקפת טרור חמורה
על סיני, מתקפה שהיא למעשה שבירת כלים במגרש הטרור המקומי.
עשרות נופשים ישראלים מובלים בשעות אלו ממש לבתי החולים בשטח
ישראל. יש נהירה המונית של נופשים החרדים לגורלם שחוצים בשעה
זו את הגבול בטאבה. מד"א מבקש מציבור בעלי סוג דם שלילי לגשת
לאחת מנק' איסוף הדם ולתרום".

21:45 מירי שוב שוכבת במיטה, לבד. מוחה מתרוצץ אחר אותן השאלות
הקשות: האם הביוגרפיה היא מגדל מובנה וקבוע מראש שאי אפשר
לשלוף ממנו שום לבנה או מרצפת לבל יקרוס או יסתחרר חלילה? האם
בראש פירמידת הגורל עומד אדם או קבוצת אנשים שמושכים בחוטים
ומניעים את שרשרת הגורל, עד, אפילו, לסף מפתנם של יוסי ומירי?
האם לשם קיום העולם חובה להקריב אנשים שישמשו כאמצעי בעירה של
ציר הגורל? - שכן מתוקף המציאות, חשבה מירי, מס' מסויים של
אנשים חייב להיפגע - הרוגים ופצועים - כאשר מכונית נושאת מאות
קילוגרמים של חומר נפץ ומתפוצצת בריכוז דחוס של בני אדם. ע"פ
איזה הגיון או גורל נקבעים אותם האנשים? ואז עשתה מירי את השלב
הבא: האם הטרור הוא חלק הכרחי בתוך המבנה הזה, ולמה? או שמא
הוא רק נועד למוטטו ולהפר את איזונו? האם זה אפשרי בכלל?

מירי נרדמה. שום דאגת יום יום אינה מאפילה כעת על תבונתה או על
תבונת הגורל שנכפתה עליה במלון הילטון טאבה, 21:54, מוצאי חג
הסוכות, כב' תשרי תשס"ה, 7 לאוקטובר 2004, סיני. ללא נקיפות
מצפון, עד הסוף.



7/10/04