עולם החלומות בסכנה
שמי האצומי נוריקו. אני גרה בבית קטן בקצה העיר טוקיו שביפן,
יחד עם אמי סרקאי ואחי הגדול אוקונארי.
אני לומדת בכיתה הרביעית, ולמרות שזה באמת נחמד כי אני מכירה
כבר את כולם ורוב המורים כבר מתייחסים אלינו כמו לתלמידים
בוגרים יותר, אני לא אוהבת ללכת לבית הספר. גם בגלל שזה בית
ספר, וזו כבר סיבה מספקת, אבל גם בגלל ששם אני לא יכולה להשתמש
הרבה בדמיון שלי. וזה דבר שאני אוהבת מאוד לעשות.
אני נחשבת ילדה רגילה למדי בבית הספר, אולי קצת "מעופפת", אבל
די בסדר. רוב הילדים בכיתה שלי נחמדים, אולי חוץ ממסאמי ועוד
כמה ילדים... אבל לא אכפת לי מהם.
מסאמי היא קוריאנית במקור, ובגלל שזה די באופנה עכשיו אצלנו
לדבר קוריאנית, הרבה ילדים נעשים חברים שלה, בעיקר כדי לתרגל
את הקוריאנית שלהם... וגם בגלל שהיא ממש עשירה ואבא שלה יכול
לקנות לה כל מה שהיא רוצה. למען השם, יש להם בריכת שחייה פרטית
בבית!!!
למרות שאני באמת לא רוצה להיות באותה בריכה כשגם מאסאמי נמצאת
בה... אני כבר מעדיפה להסתפק בלרוץ על הדשא שאצלנו בחצר
כשהממטרות פועלות!
כמו כל ילד וילדה בגילי, גם הדמיון שלי מאוד פורה (זה מה שאמא
תמיד אומרת לי, בכל אופן, אז למה שזה לא יהיה נכון?...), וכך
גם החלומות שלי. תראו לי ילד שמעולם לא חלם שהוא עף בשמיים,
נושם מתחת לפני הים ויודע לעשות קסמים! אני בטוחה שכל ילד, חסר
דמיון ככל שיהיה, חולם על דברים כאלה או אחרים.
אני לא זוכרת שאי פעם היה לילה שלא חלמתי בו על דברים כאלה.
כנראה זה בגלל שאני די מתוסכלת פה, בעולם האמיתי, כי אני לא
יכולה לעשות כאן כרצוני. אני צריכה לפעול לפי הכללים של החברה,
של המשפחה, של העולם ושל כדור הארץ אפילו (כוח הכבידה הוא
בהחלט כלל, אבל בחלומות הוא לא בהכרח תקף). מי היה מאמין
שדווקא בשכיבה במיטה, בעיניים עצומות וכמעט בלי תזוזה - אפשר
לעשות הכל, רק בעזרת הדמיון. אפשר להכניע את מי הים לרצונך,
לאלף את הרוח שתישא אותך הרחק, או לבטל את כוח הכבידה כך שתוכל
לנוע גם גבוה באוויר ולא רק על הארץ. אפשר להגשים את משאלותיך
הכמוסות, אוויליות ככל שיהיו, להיהפך למישהו או משהו אחר,
ולעשות ככל שעולה על רוחך בלי שאף אחד יגיד לך שזה אסור.
חשבתם פעם מה היה קורה לולא היו החלומות לצידנו? לנצח היה נגזר
עלינו לחיות בעולם אפור ומלא איסורים, חוקים וכללים זה. אני,
אישית, הייתי מתפרקת מזה. לא הייתי יכולה לסבול זאת.
פחד נוראי זה אפף אותי תמיד, ויום אחד, בלי להודיע מראש, הוא
התגשם.
לפתע קמתי באמצע הלילה, ובעודי משפשפת את עיני ומנסה להיזכר
בשאריות החלום, נוכחתי שלא חלמתי דבר! כמה מוזר, חשבתי, בוודאי
רק שכחתי אותו. הנה עכשיו אירדם שוב, ואחלום.
נרדמתי מהר, כיוון שהייתי עייפה מאוד. אחרי הרבה זמן של שינה
עמוקה, התעוררתי שנית. לפי השעון שליד המיטה עברו כבר ארבע
שעות מאז התעוררתי בפעם האחרונה. כבר הייתי אמורה לחלום משהו
בינתיים, זה לא הגיוני!
כעת כבר התחלתי להיבהל מעט. נרדמתי שנית, למרות שהפעם לקח לי
יותר זמן להירדם כיוון שהחשש ניקר עוד בליבי, וכעבור עוד שלוש
שעות...
"רינג רינג רינג! רינג רינג רינג! אוהיו גוזיימס! אוהיו
גוזיימס!"
לא יכולתי להירדם שוב, ונאלצתי לקום ולהתארגן לבית הספר.
המחשבות העסיקו את ראשי כשהתלבשתי. לא העזתי להאמין שפשוט
הפסקתי לחלום, כאילו נגמרה מכסת החלומות שלי או שפשוט איבדתי
את היכולת לחלום.
למרות אי הריכוז, לא הרשיתי לכך לפגוע בסדר היום שלי. ירדתי
לקומה התחתונה של הבית ובירכתי את אמא ב"ניהאו!!!" עליז (למדתי
את המילה הזאת מג'ישאן. היא אמרה לי שזה "היי!" בסינית), ואת
אוקונארי ב...התעלמות עליזה, כשהתיישבתי על הכרית הקבועה שלי
ליד השולחן הנמוך שבפינת האוכל.
"ניהאו!!!" קפצתי על ג'ישאן כשראיתי אותה בכניסה לבית הספר,
והיא נבהלה וצחקה.
"תיזהרי! את מקמטת לי את המדים!!!" היא צרחה ומיד יישרה אותם
בפרנואידיות שלא התאימה לאופיה הקופצני...
- הערה של ג'ישאן בצד הדף: 'מ'זאת אומרת פרנואידיות?!?' -
- הערה שלי: 'תתעלמו ממה שכתוב למעלה...' -
מאותו רגע בערך שכחתי מהמקרה, עד שהגיע הלילה. מהרגע שלבשתי את
הפיג'מה עד השניה האחרונה שבה הייתי ערה - כל הזמן התפללתי
בליבי שאצליח לחלום הפעם.
'רינג רינג רינג! רינג רינג רינג! אוהיו גוזיימס! אוהיו
גוזיימס!'
השעון המעורר העיר אותי בבוקר יום שבת. מסתבר ששכחתי לכבות
אותו לפני השינה מרוב שהייתי מרוכזת בלהתפלל... רק רגע, שוב לא
חלמתי!!!
עכשיו הייתי משוכנעת שמשהו לא בסדר איתי. כיביתי את השעון
המעורר וחזרתי לישון, בקושי רב כיוון שהאור מהחריצים של
התריסים הפריע לי. בליבי הייתי נחושה לחלום, לא משנה על מה.
"נוריקו... פקחי את עינייך..." נשמע קול חרישי מרחוק. סירבתי
לפקוח את עיני והידקתי את השמיכה סביבי.
נשמע קול רשרוש של בד לידי, ויד עדינה נגעה בי, מלטפת את ראשי.
"די אמא... שבת היום... תני לי לישון..." מלמלתי.
"אני לא אמא שלך!" צחקק הקול. מיד התעוררתי והבטתי במי שליטף
את ראשי. לקח לי כמה שניות למקד את מבטי המטושטש, ואז ראיתי
שמי שהיה לידי אכן לא היה אימי, ואף לא אף אחד אחר שאני
מכירה.
"איייק!!!" צרחתי בפחד והתרחקתי ממנו. הוא כלל לא היה
אנושי!!!
מיד הבחנתי באוזניו הארוכות והמחודדות, כשל יצור כלשהוא שראיתי
באיור בספר אחד, פעם. נדמה לי שקוראים לזה אלף.
קרניים קטנות, תכולות ומחודדות צמחו על ראשו, אחת בכל צד של
המצח, צבע שערו הארוך במקצת היה ירוק, ועיניו הסגולות הביטו בי
במבט חודר.
"את מוכנה להפסיק להסתכל עלי כעל חייזר?..." הוא העיר
בעצבנות...
"או, כן, סליחה... אני מצטערת..." נבהלתי. חשבתי שאם ארגיז
אותו הוא עלול לעשות לי משהו רע.
"לקח לך הרבה זמן לחזור לפה." הוא אמר לפתע.
"לחזור? לאן? איפה אנחנו בכלל?!" הבטתי סביבי, אך ללא טעם.
חשיכה מוחלטת שררה סביב, והקרקע שמתחת לרגלי לא הייתה עשויה
מאדמה, או דשא, או כל דבר חומרי אחר. היא הייתה יותר דומה
לאויר.
"אנחנו במה שהיה עולם החלומות שלך," אמר האלף המוזר, ומבטו
התקדר.
"עולם החלומות... שלי?..." הייתי מבולבלת לגמרי, "...ומה זאת
אומרת "היה"?!?..."
"יום אחד הוא פשוט... נעלם. אף אחד לא יודע למה."
"אף אחד? אתה מתכוון... שיש פה עוד אנשים?" הבטתי סביבי שנית,
מנסה למצוא משהו באפלה.
"לפעמים יש, לפעמים אין," הסיט האלף את מבטו ממני והוסיף בקול
אדיש: "הכל תלוי בך."
כעת הייתי כל כך מבולבלת, שלא ידעתי כלל על מה הוא מדבר.
ברגע שעברה מחשבה זו בראשי, הביט אלי האלף ואמר: "תיכף תדעי על
מה אני מדבר, נוריקו."
נפלתי על הקרקע באימה. איך הוא ידע מה אני חושבת?!? ומאיפה הוא
יודע ששמי נוריקו?!?
"אני יכול לדעת מה את חושבת, כי המחשבות שלנו זהות. וכך אני גם
יודע ששמך נוריקו," הוא הסביר בלי שהצטרכתי לשאול.
"אבל איך אתה יכול לדעת מה אני חושבת?..." שאלתי בקול חלש
ומפוחד, והוא ענה: "כי אני חלק ממך. אני אחד מאינספור הדמויות
שנמצאות במה שקרוי "תת המודע" שלך. בואי, אני אסביר לך. במשך
הזמן לא תצטרכי עוד הסברים, כי גם את תוכלי לקרוא את
מחשבותיי."
בלי לחכות לתגובתי, לקח האלף את ידי ועזר לי לקום.
"הביטי," האלף הרים את ידו והצביע לאנשהוא אל תוך החושך. לפתע
נקרע פתח בחשיכה, ודרכו הופיע עולם צבעוני ויפהפה, שכאשר התרחב
הקרע, יכולתי לראות אותו יותר טוב.
כל המקומות שהופיעו בו היו זהים לאלו שראיתי בחלומותי,
והדמויות שהתרוצצו בהם גם הן הופיעו בהמון מחלומותי. לאט לאט
יכולתי ממש לזהות חלומות שלמים, שכאילו תועדו כאן, בקרע הזה.
הנה החלום האחרון שחלמתי, שבו אני עפה מעל טוקיו, ומביטה בכל
החברים שלי מלמעלה. גם ג'ישאן ביניהם, ואני מנופפת לה לשלום.
דמותה הזעירה של מסאמי הופיעה למטה, ולפתע הופיעה פצצת מים
קסומה בידי, ואני זורקת אותה על ראשה של מאסאמי! חה חה! כמה
אהבתי את החלום ההוא... רעה שכמוני...
לפתע נסגר הקרע, והחשיכה שוב חזרה.
"מה קרה?... למה זה נגמר?..." הבטתי באלף, והוא הסביר לי: "כי
לאחר החלום הזה, באופן מסתורי, נעלם עולם החלומות שלך."
"אז... רגע, זה אינו חלום?..." שאלתי.
"זה חלום, אך עולם החלומות שלך לא קיים בו. קשה לי להסביר לך
את זה..."
"אז מאיפה אתה הגעת?..." הבטתי בו בהרמת גבה ספקנית.
"אני קיים כל הזמן בראשך," אמר בחיוך. "חלק ממני נוצר כשראית
את האיור של האלף ההוא בספר, חלק אחר נוצר בהשראת סדרות האנימה
שאת רואה כל הזמן... וחלק נוצר ע"י דמיונך.
כנראה יש עוד אינספור יצירי דמיון כמוני בראשך, אך את לא תוכלי
לראות אותם. עדיין לא.
ככל שתביני יותר את מה שקרה, תיזכרי ביותר יצירי דמיון כמוני,
והם יחזרו לתודעה שלך. בעצם כבר הכרת את כולם עוד הרבה זמן
קודם לכן, גם אותי. את פשוט לא זוכרת שדמיינת אותנו.
למעשה, את כל מה שאני אומר לך עכשיו, את כבר ידעת קודם."
"אבל איך?! כל זה לגמרי חדש לי!!! מעולם לא ידעתי ש..."
"את ידעת בתת המודע שלך. תת המודע שלך מסתיר ממך דברים רבים,
שרק לפעמים את זוכה לגלות. אני אחד מהם.
כיוון שבימים האחרונים היית מאוד מודאגת ממצב עולם החלומות
שלך, זכית לקבל אישור כניסה אליו, או יותר נכון, המקום שהוא
היה בו פעם."
השפלתי את מבטי בעצב.
"אז בעצם, אם אתה חלק ממני... אתה חלק מהמחשבות שלי?..."
"כן, אני יודע את כל מה שאת יודעת וחלק ממה שאת לא יודעת. יש
גם הרבה דברים שאני לא יודע לגביך, ושגם את לא. בשביל לגלות
אותם נצטרך למצוא עוד יצירי דמיון כמוני, שבעצם מהווים צדדים
שונים במחשבות שלך."
"זה כל כך מבלבל..." התייפחתי בלי שליטה ובחוסר אונים נוראי.
"די, אל תדאגי..." האלף התקרב אליי והניח יד על כתפי, "אני
יודע שעם קצת מאמץ נצליח למצוא דרך להחזיר את עולם החלומות שלך
למה שהיה. ואני הרי יודע הרבה דברים..."
האלף חייך אלי ומילא את ליבי תקווה.
"תוכל לומר לי מה שמך?" שאלתי, והוא צחק ואמר: "אני חושב שאת
כבר יודעת מה שמי!"
לפתע אכן עלה בראשי שם כלשהוא, שמשום מה הייתי בטוחה שזהו
שמו.
"אשירו?"
האלף הנהן בחיוך, "אמרתי לך!"
"זה מדהים..." חייכתי, "איך לפתע ידעתי מה שמך?..."
"כי הרי אני חלק ממך, נוריקו."
אשירו חיבק אותי, שרוולי בגדו הארוך עוטפים אותי כשמיכה, ולפתע
חשתי מאוד מנומנמת.
"להתראות, נוריקו. אל תדאגי, אני אפגוש אותך שוב מחר. מבטיח."
עצמתי את עיני בעייפות. הרגשתי שאשירו נושא אותי על ידיו,
ומניח אותי על משטח רך וחמים.
כשפקחתי את עיניי, גיליתי שאני שוכבת על המיטה בחדרי.
קמתי מהמיטה ושפשפתי את עיניי. מבט בשעון גילה לי שהשעה כבר
אחת-עשרה בבוקר, ומיהרתי להתארגן לקראת הפיקניק שאמא הבטיחה
לנו היום.
נסענו באופניים מחוץ לטוקיו, אל השדות והיערות.
שדרת עצי סאקורה עיטרה את צידי הכביש, יוצרת כתמים ורודים
בשמיים, וכשהבטתי אל הקרקע ראיתי גם כתמים ורודים של עלי כותרת
שנשרו עליה.
סטינו מהכביש, והמשכנו לנסוע על האדמה, בין עשב גבוה, שיחים,
סלעים ועצים, עד שעצרנו ליד גבעה ירוקה, שלרגליה השארנו את
האופניים ועלינו ברגל אל ראשה.
שמיים צלולים כבדולח נפרשו מעל ראשנו, והנוף מסביב היה יפהפה.
גם כשאמא ואוקונארי התיישבו לאכול, המשכתי להביט בנוף,
מהורהרת.
דמותו של אשירו נשארה במחשבותיי כל אותו יום. לא יכולתי להאמין
שזה באמת מה שחלמתי! חלום כה מציאותי, שענה על כל השאלות שהיו
לי... טוב, כמעט על כולן.
"נוריקו? מה קרה?" שאלה אמא מאחורי.
הסתובבתי במהירות ועניתי בתמימות: "שום דבר... אני סתם קצת
עייפה..."
"אחרי שישנת כל כך הרבה?..." סינן אוקונארי.
"תתעסק בכדור האורז שלך ותשתוק!" צעקתי עליו. הוא כל כך מעצבן
לפעמים!!!
"רוצה גם אחד, נוריקו?" הציעה לי אמא כדור אורז עטוף בפיסת
אצה.
"כן, בטח... תודה, אמא!" חייכתי ולקחתי נגיסה מכדור האורז. אני
אוהבת את האוכל של אמא, היא תמיד יודעת מה אנחנו הכי אוהבים!
השמיים התכולים התכסו עננים אפורים, שככל שהתרבו נהיו שחורים
יותר ונראו כבדים יותר.
אמא אמרה שכדאי שנחזור מהר הביתה, כדי שלא ניתפס באמצע המבול.
התארגנו ונסענו מהר ככל האפשר, אך הגשם השיג אותנו.
הכביש נהיה חלקלק, ואמא אמרה שניזהר לא להחליק עם האופניים.
לא שמעתי אותה כל כך, גם בגלל הגשם וגם בגלל שהראש שלי היה
במקום אחר באותו רגע.
דמותו של אשירו עלתה במחשבותיי, ונזכרתי בדבר האחרון שאמר לי
לפי שנפרדנו:
'...אני אפגוש אותך שוב מחר. מבטיח.'
"אשירו..." לחשתי את שמו ומבטי היטשטש. הזיכרון הציף אותי,
וכמה שחשבתי על כל העניין הזה, של עולם החלומות, כך שמתי לב
פחות ופחות למציאות.
"נוריקו, תיזהרי!!!" נשמע קולו של אוקונארי שמאחוריי, ולפני
ששמתי לב כבר מצאתי את עצמי מחליקה מהאופניים אל צד הכביש,
נופלת בחבטה עזה על האספלט המחוספס והרטוב והאופניים נופלים על
רגלי.
מבטי התמקד חזרה, ואפשר לומר שהייתי המומה לגמרי, עד שכאב עז
ברגלי גרם לי לצעוק מכאב.
אמא ירדה מאופניה ורצה אלי, קוראת לי ובוכה בהיסטריה.
"נוריקו!!! את בסדר? איך זה קרה?!" היא התיישבה לידי וניסתה
לעזור לי לקום, אך כל שיכולתי היה להתיישב במקומי ללא תזוזה,
ולבכות כמו שלא בכיתי מזמן, מאז שאבא נפטר.
"היא לא שמה לב לאן היא נוסעת! היא נסעה כאילו היא לא רואה את
הכביש!!! יכולת להיהרג, מטורפת!!!" אוקונארי צעק עלי, אך ראיתי
שגם הוא דואג לי, בכל זאת.
"הרגל שלה פצועה עמוק, חייבים להביא אותה לבית החולים!" קראה
אמא בין התייפחות אחת לשניה.
"אני הולך לחפש טלפון ציבורי! חכו כאן!" קרא אוקונארי, עלה על
האופניים ונסע משם במהירות.
כך ישבנו, אני בוכה מכאב ואמא בוכה מדאגה, שתינו מחובקות בקור
ובגשם תחת עץ סאקורה נוטף מים.
'מה, לכל הרוחות, עבר לי בראש?! איך יכולתי ליפול ככה?!! הרי
אני נוסעת על אופניים מאז הייתי בת 4!!!' חשבתי לעצמי ברוגז.
אמבולנס נסע במהירות לעברנו, וכשעצר לידנו יצא ממנו אוקונארי
בריצה ובא לעזור לנו להיכנס לאמבולנס. כאב לי כל כך עם כל
צעד!!!
הכניסו גם את האופניים שלנו לאמבולנס. אופניו של אוקונארי כבר
היו שם.
נתנו לי גלולה נגד כאבים והסבירו בצחוק "שזה יחזיק אותי בחיים
עד שנגיע לבית החולים".
קיוויתי שהם באמת צוחקים...
עצרנו ליד בית החולים ובגלל שמשכך הכאבים גרם לי להיות מטושטשת
ומנומנמת, סחב אותי אוקונארי על הידיים עד למיטה אחת, לבנה,
קרירה ועם ריח של תרופות. לא אהבתי את המקום הזה.
כל זמן הטיפול והחבישה, רק שתקתי והבטתי דרך החלון בגשם היורד.
הרופאים אמרו מדי פעם "כמה שאני ילדה טובה ושקטה", אך לא שמתי
לב אליהם.
'מה קרה לי?!... האם יש קשר בין החלום שהיה לי לבין זה?...'
חשבתי.
נדרתי בליבי שגם לשאלה הזאת, אמצא תשובה הלילה.
"זהו, סיימנו!" אמר לי אחד הרופאים בחיוך מרוצה,"היית פציינטית
מעולה!"
ניסיתי לחייך, ללא הצלחה.
"תצטרכי להישאר כארבעה ימים בבית ללא תזוזה. עשינו לך תפר, כך
שתוכלי ללכת רגיל, אבל תיזהרי בכל זאת לא לעשות תנועות מהירות,
כדי שהתפר לא ייפתח ושלא יכאב לך. אחרי זה תוכלי ללכת כרגיל,
אך עדיין עם התחבושת במשך שבועיים. בסדר?" הסביר לי הרופא את
גזר דיני... אה... זאת אומרת את מצבי...
הנהנתי בהסכמה, והרופא חייך שנית. ניכר היה שעשיתי עימו חסד
בכך שלא הגבתי אחרת...
אמא עמדה בצד, מתוחה אף יותר ממני. נראה לי שלה כאב יותר לראות
אותי ככה מאשר לי.
"סליחה, גברת האצומי?" נכנסה אישה צעירה בעלת שיער חום קצר,
משקפיים ומבט מפוזר אך חביב, ופנתה לאימי.
"המונית שלכם בחוץ. האופניים שלכם יושארו בחניון בית החולים,
תוכלו לקחת אותם מחר בבוקר."
"תודה לך," ניסתה אימי לחייך בחביבות.
הגענו במונית הביתה, ואמא עזרה לי להתיישב על המיטה. היא עזרה
לי ללבוש את הפיג'מה שלי ולשכב במיטה. הייתי כל כך תשושה,
והפצע ברגל שיגע אותי מכאבים.
נרדמתי מהר, ושוב חשתי יד מלטפת את ראשי. פקחתי את עיניי בקושי
וראיתי את אשירו יושב לידי.
"עבר עליך הרבה היום, אה?..." שאל אשירו בחיוך.
"בהחלט... אני לא מאמינה שככה נתתי לעצמי לסטות מהדרך... הייתי
כל כך עסוקה בלחשוב על עולם החלומות... ועכשיו הרגל הימנית שלי
מושבתת..."
"לא בדיוק..." חייך אשירו והצביע על רגלי. לא הייתה עליה כלל
תחבושת! למעשה, הפצע לא היה שם, ולא כאב אפילו קצת!!!
'מה קורה כאן?!...' נדהמתי, וניסיתי לעמוד. להפתעתי עמדתי בלי
שום קושי וכאב!
"זה בגלל שבחלום את מרגישה איך שאת רוצה להרגיש, ונראית איך
שאת רוצה להיראות," ענה לי אשירו על השאלה שלא שאלתי.
"זה נהדר!!!" התחלתי להתהלך מסביב, וכשנוכחתי שאכן דבר לא קרה,
החלתי לרוץ בקריאות אושר. כמה נפלא היה ללכת שוב בחופשיות!
"נוריקו, התשובה לשאלה ששאלת את עצמך היא שזה קרה לך בגלל
החלום," נשמע קול זר. עצרתי וחיפשתי אחר מקור הקול.
הוא הופיע מאחוריי. אדם גבוה, שחור שיער ובעל מבט מוכר בעיניו
המלוכסנות...
"אבא?..." לחשתי, בספק גדול בליבי ודמעות בעיני. לא ייתכן! הרי
אבי נפטר בהיותי ילדה קטנה מאוד... איני זוכרת כמעט דבר
ממנו...
"אני לא אביך, נוריקו." הוא חייך חיוך כל כך דומה לזה של אבי.
"אז מי אתה? ומה אתה עושה כאן?"
"אני עוד אחד מיצירי הדמיון שלך. אני נראה כאביך, כי את דמיינת
אותי כך, בתור החלק המגן עלייך מחלומות. את אשירו פגשת
ראשון?... אני לא מתפלא... הוא מייצג את החלק הכי גדול במחשבתך
- החלק שאוהב לחלום. לטעמי הוא טועה בכל דבר שהוא אומר!"
"תחזור על זה!" צעק אשירו בעלבון, אך הוא לא התרגש במיוחד
והמשיך: "...אשירו לא יודע כמוני שהחלומות האלה מסוכנים, והוא
לא רוצה לדעת. הוא מעדיף להישאר בעולם החלומות הטיפשי שהיה
קיים קודם... מובן שהרבה יותר קל בלעדיו, אך אילו רק הייתי
מצליח למנוע ממך גם את החלום הזה ואת החלום הקודם שחלמת...
אולי לא היה לך פצע ברגל היום..." הוא חייך בחום ורחמים.
"רק רגע... מה זאת אומרת "גם את החלום הזה"?! אתה הוא זה ש..."
התחלתי לצעוק עליו, והוא המשיך אותי, שוב באדישות גמורה:
"...שהשמיד את עולם החלומות שלך. כן, זה אני."
"ה...השמיד?..." קולו של אשירו נשבר כששמע מילים אלה, וגם אני
חשתי צביטה עזה בליבי.
"למה עשית את זה?..." לחשתי בעצב, והוא הביט בי בדאגה וענה:
"זה היה רק כדי להגן עליך, נוריקו. החלומות האלה נהיו דומים כל
כך למציאות, עד שלא יכולת להבדיל בין שני העולמות! וחוץ מזה,
ראית מה חלום אחד גרם לך לעשות היום!"
השפלתי את מבטי. החלומות האלה אולי מסוכנים... "...אבל אני
עדיין אוהבת לחלום!!! אני רוצה להמשיך!!!" דמעות זלגו מעיני
כשהתחננתי בפני יציר הדמיון שנראה כאבי.
"אני מצטער, אני לא יכול להשיב את עולם החלומות שלך למה שהיה.
אני גם לא חושב שיש בכך צורך. את תתרגלי לעולם ללא חלומות,"
הוא אמר בחיוך והלך משם.
הוא באמת נחמד ורוצה להגן עלי, חשבתי, אבל אני לא מסכימה איתו!
עולם החלומות חשוב לי... אני רוצה לחזור לאותו עולם דמיוני שבו
יכולתי לראות ולעשות הכל... להיות מי ומה שאני רוצה... זה
העולם שאני רוצה להיות בו...
"אני מרגיש כמוך, נוריקו," הביט בי אשירו במבט עצוב וכואב.
"...אני לא יכולה להישאר בעולם חסר חלומות לנצח!!! אני רוצה את
החלומות שלי!!!..." בכיתי כשאשירו חיבק אותי בזרועות רועדות,
מנסה לעצור את הדמעות הנסתרות שזלגו על לחייו.
"אלף מבוגר כמוני... בוכה כמו ילד... כמה פתטי..." צחק אשירו
כשניגב את דמעותיו, מנסה לעודד את עצמו ואותי.
לפתע כאבה לי נורא הרגל, ונפלתי על הקרקע, אוחזת בה ומנסה שלא
לצעוק מכאב.
"נוריקו!!!" נבהל אשירו והתיישב לידי, "...נסי לא לחשוב על
הכאב, או שתתעוררי!!!"
"אני לא... יכולה... זה כל כך כואב..."
"נוריקו!..." נשמע קולו של אשירו יותר ויותר חלש ומרוחק, עד
שלא שמעתי אותו כלל והתעוררתי, מופתעת למצוא את עצמי מקופלת על
הרצפה, אוחזת ברגלי ודמעות מציפות את עיניי.
ניסיתי לשכב שוב על מיטתי, נזהרת שלא לפגוע ברגלי ולא להשמיע
קול שיעיר את אמא או את אוקונארי.
"זה היה מסוכן, נוריקו!" אשירו שוב הופיע לנגד עיני, מביט בי
בדאגה.
הוא עזר לי להתיישב, כיוון שהייתי עדיין מטושטשת.
"... כיוון שאיבדת תקווה לחלומות שלך, חזר חלק ממך לתודעה, מה
שגרם לך שוב לחוש כאב," הסביר לי אשירו. "תצטרכי מאוד להיזהר,
ולהמשיך כל הזמן להאמין בחלומות שלך, אם את לא רוצה שזה יקרה
שנית."
הנהנתי בהסכמה, וחזרתי להתכרבל בזרועותיו של אשירו.
"הוא אמר שהוא השמיד את עולם החלומות שלי..." לחשתי בבכי
עצור.
"אני בטוח שיש דרך להחזיר אותו. בתת-המודע הכל אפשרי," עודד
אותי אשירו.
"זה יופי שיש דרך, אבל מהי?..."
"לא יודע..." חייך אשירו במבוכה...
"אז עד שנמצא דרך... אני אצטרך להמשיך לחלום על המקום השחור
והחשוך הזה?..." הבטתי בייאוש בעיניו של אשירו.
"לא חייבים... את יודעת שבחלום לא חייבים להיות בעולם
דמיוני?..." חייך אשירו.
"מה?! למה הכוונה?!?" הופתעתי, ואשירו קם ולקח את ידי.
"את תראי... עצמי את עינייך," אמר אשירו.
עצמתי את עיני, וכשאמר לי אשירו לפקוח אותן, ראיתי מול עיני
רחוב חשוך, מאוד דומה ל...
"זה הרחוב שלי!!!" קראתי בתדהמה, ואשירו חייך ואמר: "זה אולי
לא מקום בעולם החלומות שלך, אבל גם המציאות לא יכולה להיות רעה
כל כך בשביל טיול לילי, נכון?..."
עברנו מרחוב לרחוב, כולם היו חשוכים ושקטים. בפעם הראשונה
הרגשתי בטוחה ברחובות האלה בשעה כזאת של הלילה.
"אם היינו בעולם החלומות... היינו יכולים לעוף עכשיו לצמרת העץ
ההוא, שם... ולראות משם את כל טוקיו..." הרהר אשירו בקול רם.
"אתה מתגעגע לעולם החלומות גם?..." הבטתי בו.
"לא פחות ממך, נוריקו... בחלומות שלך יכולתי לעשות הכל יחד
איתך, כי אני הרי חלק ממך... כשעפת, עפתי איתך. כשגלשת מעל
קשתות בענן - הייתי איתך שם מעל כל קשת וקשת. אולי את לא
יודעת, אבל הייתי איתך בכל מקום שבו היית. וגם אני מתגעגע
לתחושה הזאת, שאפשר לעשות הכל... חופש מוחלט... ללא שום חוקים
או מגבלות..." הביט אשירו בחולמניות לעבר הירח.
"אבל את יודעת, זה שאנחנו לא יכולים באמת לעשות מה שאנחנו
רוצים, לא אומר שאנחנו לא יכולים לדמיין את זה!" אשירו הביט בי
בחיוך.
"אני מדמיינת שאני בעולם החלומות עכשיו... ושאני יכולה לגעת
בירח בכף ידי..." הבטתי בירח הזוהר שמעל ראשי, מרימה את כף ידי
לעברו ופורשת אותה, ממש מנסה לגעת בלבן-לבן הזה, שתמיד בהיותי
קטנה הייתי בטוחה שהוא עשוי מפנינה ענקית, שיום אחד אתפוס אותה
ואהיה עשירה. אפילו יותר ממסאמי.
אשירו הרים את ידו כמוני, וכשהביט בירח כמו נח על כף ידינו,
אמר בחיוך: "תמיד נוכל לפחות לדמיין..."
הירח נעשה לפתע צהבהב, ומואר יותר. לפתע הוא כבר ממש סנוור את
עיני, ובעודי ממצמצת בעיני מולו, התחלף הנוף החשוך של הרחוב,
וחזרתי לחדר שלי, למציאות, לאור הבוקר.
הירח שסנוור אותי, היה למעשה שמש הצהריים שהאירה על עיני מבעד
לחלון.
"קונניצ'יווה! איך את מרגישה היום, נוריקו?" נכנסה אמא בחיוך
עליז לחדר, נושאת בידה מגש עם ארוחת בוקר.
"יותר טוב... כבר פחות כואב לי, אבל אני לא יכולה להזיז את
הרגל כמו קודם."
"זה בסדר, הרופא אמר שזה עלול לקרות. את תהיי בסדר גמור, נכון,
ילדה שלי?" אמא חיבקה אותי באהבה (וכמעט חנקה לי ת'צורה!!!
אהם...).
"היום יש לי סידורים בעיר, חוץ מזה שאני ואוקונארי צריכים לקחת
את האופניים מבית החולים... תסתדרי לבדך בבית?" שאלה אימי
בדאגה.
"אל תדאגי, זו לא הפעם הראשונה שאני נשארת לבדי, בכל זאת..."
"טוב, מתוקה... אם תרצי משהו, תרימי טלפון לשכנה, יוקו. אמרתי
לה שהרגל שלך לא במצב טוב, ויש לה מפתח לבית. תרגישי טוב,
נוריקו!" נישקה אותי אמא ויצאה מן החדר.
למעשה, טוב שהיא הלכה. היה לי זמן לחשוב בפרטיות, בלי שיפריעו
לי.
'איזו דרך להחזיר את עולם החלומות יכולה להיות?...' חשבתי
כשאני מסיחה את דעתי מלתפוס גוש אורז במקלות האכילה, 'אולי אי
אפשר בכלל להחזיר אותו... הרי אי אפשר להחזיר משהו שהושמד,
שאינו קיים יותר... מה אם לעולם לא אוכל לחזור לעולם החלומות
שלי? אני לא אחיה בלעדיו!...' התייפחתי חרש, מנסה לא לחשוב
באופן שלילי, הרי אשירו הבטיח שהכל יסתדר!
ובכל זאת... למרות שבטחתי באשירו... לא האמנתי שאכן נצליח
לחזור לעולם החלומות.
"את לא מאמינה בי, נוריקו?..." שמעתי את קולו הנעלב של אשירו
בחשיכה. היה זה מיד לאחר שנרדמתי, בשעה מאוד מוקדמת של הלילה.
מצאתי את עצמי מכורבלת בזרועותיו, שרווליו הארוכים שוב עוטפים
אותי כקימונו ארוך במיוחד.
"אני כן... באמת..." ניסיתי לדבר בקול ברור כמה שיותר למרות
שחשתי מנומנמת מכדי לדבר, "...אבל אולי אין דרך? אולי אנחנו
סתם משלים את עצמנו? אולי לעולם לא..."
"לעולם אל תגידי לעולם לא," הביט בי אשירו בחיוך מלא תקווה.
"אם נתייאש, תהיי בטוחה שלעולם לא נחזור לעולם החלומות. שווה
לפחות לנסות להאמין שכן נצליח, זה לא יכול להזיק!"
"אבל אם זה לא יקרה... סתם נאכזב את עצמנו? והכל יהיה
לשווא?..." מעולם לא חשתי כה מיואשת כמו באותו רגע.
"שום דבר שאנחנו עושים הוא לא לשווא, נוריקו. גם אם לא נצליח,
לפחות נדע שניסינו. וחוץ מזה, האכזבה לא שווה שיפחדו ממנה!"
קרא אשירו בהחלטיות, "אל תהיי עצובה, נוריקו," פנה אלי בקול רך
יותר. "...אם תמשיכי עם הפרצוף העצוב זה לא יעזור לא לנו ולא
לעולם החלומות! אני רוצה לראות חיוך!..."
חייכתי, למרות שבליבי עדיין שררה קדרות איומה. אשירו קירב את
פניו אליי וחייך גם הוא.
"ככה את חמודה יותר..." אמר, וכשראה את הסומק המתפשט על לחיי,
צחקק והתרחק מפניי.
בלי מילים לקח אשירו את ידי, ולאט לאט השתנתה החשיכה שנית לנוף
של רחוב סמוך לביתי.
לא היינו צריכים לדבר כדי להבין אחד את השניה. בפעם הראשונה
עברו מחשבותינו ללא מילים.
'אסור להאמין באכזבה,' שמעתי את מחשבתו של אשירו, שלא הביט
בעיני. המשכנו ללכת, ואשירו קיבל את שתיקתי כרצון להקשיב
למחשבותיו, והמשיך: '...אם מאמינים בה, היא תופסת יותר נוכחות
במחשבותינו עד שכבר אי אפשר לשלוט עליה, תופסת את מקומה של
התקווה וכופה עלינו להאמין שניכשל, ואם מאמינים בזה, זה גם
מתגשם.'
'איך אפשר לא להאמין בה אם היא כל כך קרובה אלינו?...' שאלתי.
'צריך להיות חזקים בשביל זה. לבד, לא אני ולא את נצליח להתגבר
עליה, אך ביחד אני יודע שנוכל,' הביט בי אשירו בחיוך. הוא באמת
השתדל לעודד אותי.
המשכנו ללכת בדממה, מקשיבים לקולות הצרצרים בחצרות, רחש העלים
כשעוברת בהם רוח הלילה. חתול שחור קטן הציץ מפתח אחת החצרות
והתקרב כשרכנתי לעברו, מושיטה את ידי כדי ללטפו. פרוותו הייתה
חמימה ורכה כקטיפה.
הרמתיו על זרועותיי והוא חיכך את ראשו בלחיי. אשירו ניסה לגעת
בו, אך החתול נשף עליו בזעם משום מה. כנראה בגלל מראהו המוזר.
"...עוד אחד מהיתרונות שקיימים רק בעולם החלומות... אף אחד לא
יפחד ממך אם לא תרצה בכך..." מלמל אשירו בכעס.
"אני בטוחה שעוד תהיה לך הזדמנות למצוא חן בעיניו!" ניסיתי
לעודד את אשירו, אך הוא אמר:"שיעשה מה שהוא רוצה... אני עדיין
רוצה לחזור לעולם החלומות..." והסיט את מבטו בעצבנות מעורבת
בגעגועים נסתרים.
הנחתי את החתול על הקרקע והוא הלך משם. הבטתי באשירו, שנראה
כאחד שלקחו ממנו את חירותו. ידעתי שבעולם החלומות הוא יכול
לעשות כל העולה על רוחו, ותיארתי לעצמי שהוא בוודאי מרגיש כל
כך לכוד, כלוא בעולם האמיתי. ידעתי מה הרגשתו, כי כך הרגשתי גם
אני.
האם זהו דמיון שחדר לעולם האמיתי? או שמא להפך?
אור השמש חדר לעיני והעיר אותי באכזריות. שפשפתי את עיניי
המסונוורות ושמתי לב למגש עם ארוחת הצהריים שעל השולחן ליד
מיטתי. פתק קטן בכתב ידה של אמא היה מונח ליד המגש, בו כתוב
שהיא צריכה ללכת שוב, אבל רק עד הערב, ושאזהר לא לפגוע ברגל.
'מסכן אשירו...' חשבתי כשאכלתי בדממה, 'הוא נראה עוד יותר אבוד
ואומלל ממני... אני חושבת שעליי למצוא דרך להחזיר את עולם
החלומות למה שהיה לא רק בשבילי, אלא גם בשבילו. זה ישמח אותו
כל כך...'
'אשירו...' דיברתי אליו בליבי, '...אילו רק ידעתי מה הפתרון,
מה עליי לעשות כדי שזה יקרה...'
"אל תתאמצי יותר מדי, נוריקו, הרעיונות הכי גדולים באים כשאת
לא מצפה להם," נשמע קולו של אשירו לידי. הפניתי את מבטי לעברו,
וכמעט נפלתי מהמיטה מרוב תדהמה...
אשירו ישב ליד המיטה, מביט בי כאילו כל יום אני רגילה לפגוש בו
בעולם האמיתי!
"די, נוריקו! זה בסך הכל...אני!" ניסה אשירו להרגיע אותי.
"לזה בדיוק אני מתכוונת... זה אתה! מה... מה אתה עושה כאן?! גם
זה חלום?!"
"לא, זאת המציאות... אבל... אני בערך נכנסתי אליה..." מלמל
אשירו במבוכה.
"מה זאת אומרת 'בערך'?"
"רק את יכולה לראות אותי, נוריקו. אני שייך רק למציאות שלך,
שאת מכירה."
"אתה לא אמור להופיע רק בחלומות?..."
אשירו נאנח ואמר: "אצלך, נוריקו, כנראה גם המציאות היא חלק
מחלום אחד גדול..."
הרהרתי בדבריו של אשירו עד שהחלו להכאיב לראשי, כשלפתע שמתי לב
שאשירו גונב פיסות נורי מהגונקאן שהחזקתי בידי...
"מצטער... יש לי חולשה לנורי..." התנצל אשירו כשהוא מכרסם את
פיסת הנורי שבידו בתענוג...
"אתה יכול לקחת את זה..." נתתי לאשירו את שארית הגונקאן.
"ייאיי!" קפץ אשירו על המציאה וחטף אותה מידי בעיניים נוצצות,
כאילו מצא אוצר יקר...
"זה נעשה יותר ויותר מוזר בכל פעם..." מלמלתי כשאני מביטה
באשירו מלקק את אצבעותיו כשחיוך נסוך על פניו המאושרות.
"מה? ההתמכרות שלי לנורי?..." הביט בי אשירו בתמימות.
"לא זה! התכוונתי... קודם עולם החלומות שלי מושמד, אח"כ אני
פוגשת ביצירי דמיון שמכירים אותי יותר טוב מאשר אני את עצמי,
ובסוף אחד מהם מגיע לעולם האמיתי בתור החבר הדמיוני שלי!!!
יכול להיות יותר מוזר מזה?!" ייללתי בייאוש.
"הי... אל תגידי לי שזה מפריע לך שאני כאן?..." שאל אשירו במבט
נעלב.
"לא, מה פתאום! זה הדבר האחרון שהייתי חושבת עליו!!!" נבהלתי
מתגובתו של אשירו, "פשוט... אני לא יודעת... חברים דמיוניים
אמורים להופיע אצל ילדים חסרי חברים, חסרי חיי חברה וחסרי חיים
בכלל... המצב שלי עד כדי כך גרוע?!"
"דבר ראשון, אל תחשבי על עצמך ככה... את לא כזו..." התיישב
אשירו לידי על המיטה וליטף את שערי. "ודבר שני, אם את יודעת
שאני דמיוני, סימן שאני לא חבר דמיוני!"
"איך זה?"
"חבר דמיוני זה דמות שילד מדמיין כדי לגרום לעצמו להאמין שיש
לו חברים, אבל את יודעת שאני דמיוני ולא תתני לזה להשלות אותך,
נכון?" חייך אשירו.
"כן.. אולי אתה צודק..." עניתי, ומשראיתי את המבטים ששלח לעבר
הנורי שעל הסושי, הבנתי את רצונו ונתתי לו לאכול כאוות נפשו,
עוצרת את עצמי שלא לפרוץ בצחוק למראהו, מתנהג כילד קטן ומורעב
לנורי...
"זה היה מצוין! זה יספק את ההתמכרות שלי לנורי למשך חודש שלם!"
חייך אשירו, מלקק את אצבעותיו כחתול.
"נוריקו?... הכל בסדר?..." הבחין אשירו בכך שאני מביטה בחלון,
שקועה במחשבותיי עד כדי כך שאפילו לא הגבתי לדבריו.
"אני יודע שזה נראה בלתי אפשרי, אבל..." אמר אשירו בשקט,
"...אני יודע שנצליח להחזיר את עולם החלומות, גם אם לא יהיה
כפי שהיה בהתחלה. פשוט לא צריך להילחץ מזה יותר מדי, וזה יבוא
לנו."
כל אותו יום נשאר אשירו לידי, ויחד נזכרנו בכל אותם חלומות
אבודים.
"זוכרת את החלום שהיינו ביער, והיו מלא פטריות קסומות מדברות
סביבנו?..." שאל אשירו בחיוך חולמני.
"כן... ואז רדף אחרינו גור דובים ענקי, כי חשב שאנחנו גם פטריה
ורצה לאכול אותנו!" צחקתי כשנזכרתי באותו חלום.
"...ואז התחבאנו מתחת לשיח אחד, וכשהוא הלך ובדיוק התכוונו
לצאת משם..."
"...השעון המעורר העיר אותנו," השלמתי אותו. זה היה נהדר לדעת
שגם הוא היה בכל אותם חלומות, ויכולנו לדבר עליהם ביחד.
אשירו חייך, אך ראיתי שעיניו עצובות. אני מניחה שגם אני נראיתי
ככה, כי אמנם שימח אותי שאשירו ואני מדברים על החלומות שלנו,
אבל... ידעתי שלעולם לא נוכל לחלום אותם שוב.
"אני יודע, נוריקו..." אמר אשירו בעצב, והחיוך נעלם מפניו.
הוא נשען על הכרית מאחוריו, וסיפר לי בחולמנות על תחילת עולם
החלומות שלי. הוא סיפר, שכבר בהיותי צעירה מאוד החל עולם
החלומות שלי להיבנות. לא היו לו גבולות, אך הוא גם לא היה גדול
במיוחד. הכל היה כל כך צבעוני, חמוד ונאיבי, כמו מה שהיווה את
כל עולמי באותו זמן. כשגדלתי, התרחב עולם החלומות שלי. עם כל
חוויה חדשה שעברתי, כל דבר חדש שגיליתי וכל דבר שעלה בדימיוני
- נוספו עוד אינספור פרטים לעולם החלומות היפהפה, שרק נעשה
יותר ויותר חלומי עם השנים.
"...אבל מכל זה אני זוכר במיוחד איך הכל התחיל," אמר אשירו.
"פתאום, ביום שפקחת את עיניך, הציפו אותך מראות חדשים, צבעים,
קולות ותחושות שמעולם לא הרגשת, ומפה התחיל עולם החלומות שלך.
כמה בלתי מוגדר ומעורפל שזה היה, אני זוכר את היום הזה יותר
טוב מכל דבר אחר. ביום אחד, מתוך כלום, נולד עולם שלם. התהליך
הזה של יצירת החלומות פשוט הדהים אותי. ברור שבהתחלה, בדרך
משונה במיוחד, לא הייתי מוגדר כמשהו שקיים בעולם החלומות שלך,
אבל בכל זאת ראיתי הכל, לא יודע איך. פשוט כאילו שזה כבר הושתל
בזיכרון שלי. ...וזה היה פשוט מדהים..." מלמל אשירו בחיוך ועצם
את עיניו, מתרווח על המיטה (ולא שם לב שאני נמעכת
בינתיים...).
"אוי, מצטער שאני משתלט לך על המיטה..." שמע אשירו את מחשבותיי
וזז ממקומו, מתנצל במבוכה.
"זה בסדר..." חייכתי. השענתי את ראשי על חזהו החמים והרהרתי
בדבריו.
'עולם החלומות שלי אכן נבנה מכלום... בדיוק כמו עכשיו...
ולפתע, הוא פשוט נוצר מעצמו...' חשבתי, ולפתע, כמעט לא מאמינה
איך כל הזמן הזה לא עבר לי בראש הרעיון הזה...
"אשירו!!!"
"נוריקו!!!"
שנינו קפצנו ממקומנו בבהלה מעורבת בשמחה.
"ניצור את עולם החלומות מחדש!!!" קראנו באושר.
במשך כמה שעות תכננו את המשימה שלנו - לשחזר את עולם החלומות.
לשנינו היה ברור שזה לא יהיה קל, אך המחשבה על כל מה שנוכל
לחלום אם עולם החלומות יחזור לעצמו, נתנה לנו תקווה ודירבנה
אותנו להמשיך.
לא ידעתי איך בדיוק נוכל ליצור הכל מחדש, הרי כל דבר נוצר
ממשהו, ולנו אין שום דבר... אך כששאלתי את אשירו, הוא רק אמר
שלא אטריד את עצמי בכך, ושאבטח בו.
אשירו כנראה ידע מה הוא עושה, כי הוא התחיל לשאול אותי שאלות
על החלומות שלי, דברים שהייתי רוצה שיתגשמו ועוד כל מיני
דברים, שלא ידעתי איך, לעזאזל, הם קשורים לעניין, אבל שיתפתי
פעולה.
לבסוף לאשירו נגמרו השאלות, והוא עצר, נשם נשימה עמוקה ואמר:
"הגיע הזמן, נוריקו. בואי נלך."
"נלך? לאן?" שאלתי. אשירו התקרב אלי, ואמר: "למקום שבו יהיה
בקרוב עולם החלומות שלך."
ולפני שהייתי מוכנה, נישק את שפתי, מעביר בי גל חום שגרם לי
לרעוד מהתרגשות ומהפתעה. בשביל מישהי בכיתה ד' שהיא עוד בסך
הכל ילדה, אני מניחה שהייתי מופתעת מספיק. נשיקה ראשונה, מילא,
אבל מאלף?! ועוד בן... כמה... אולי אפילו שמונה-עשרה! הרי זה
כמו לקבל נשיקה מאחי הגדול!!! אוי שניה, אני חושבת שהגזמתי...
תנו לי שניה ללכת להקיא... גאד... אהם!...
בכל אופן, הנשיקה לא רק היממה אותי, אלא גם הרדימה אותי.
בוודאי זהו כוח אלפי מיוחד, או משהו...
מצאתי את עצמי מכורבלת על קרקעית המקום החשוך שאליו הייתי
מגיעה לאחר שעולם החלומות שלי נהרס. אשירו ישב לידי וליטף את
שערי בחיוך. הבטתי בו בשתיקה.
'איך אתה יכול להיות כזה רגוע?!? הרגע ני... ניש... נישקת
אותי!!!' חשבתי, ואשירו כנראה קרא שנית את מחשבותיי, כי הוא
חייך ואמר: "רק ניסיתי לגרום לך להירדם... מה יש, לא אהבת את
זה?... לא לעשות זאת יותר?..."
'אה... אהם... לא התכוונתי....'
"זה בסדר. בואי, יש לנו עבודה לעשות," אמר אשירו ועזר לי לקום
על רגלי, שכמובן היו שוב בסדר גמור והפציעה נעלמה.
"מה אני צריכה לעשות?" שאלתי.
"פשוט מאוד," ענה אשירו, "תדמייני את אחד החלומות שלך לרגע,
נגיד את... החלום ההוא עם העננים."
עצמתי את עיני וניסיתי בכל כוחי לדמיין אותו, אך דבר לא קרה.
הכל נשאר חשוך ושומם.
הבטתי באשירו באכזבה.
"תמשיכי, אל תעצרי," אמר אשירו ולקח את ידי, "אני אעזור לך.
באיזה קטע את בחלום?"
"זה שקרני השמש צובעות הכל בכתום וורוד..." עניתי, ואשירו עצם
את עיניו בריכוז.
'הרימי את ידך וחישבי שאם תוכלי, תצליחי ליצור ענן בידך,'
העביר אלי אשירו מחשבה בפעם הראשונה, ואני הקשבתי לו והרמתי את
ידי, מעבירה אותה שוב ושוב באוויר.
לפתע, הרגשה מלטפת וחמימה נוצרה בידי, והבטתי בה, לא מאמינה
למראה עיניי.
'אשירו!!!' שידרתי אליו מסר טלפתי, 'תראה!!!'
ענן קטן ולבן ריחף מעל כף ידי בשלווה.
אשירו נגע בו, ולפתע נוצרה קרן אור זעירה וחלושה מידו, שהאירה
את המקום באור כתמתם, וצבעה את הענן בגוון בהיר של ורוד.
מבלי להעביר יותר אף מסר, כבר היה ברור לי מה לעשות. הגדלתי את
הענן בידי עוד ועוד, עד שנהיה ענקי, וגם לאחר שנשפתי עליו, הוא
המשיך לרחף באוויר.
אשירו כיוון אליו כמה קרני שמש נוספות, שפילחו את החשיכה
והפיצו אור בהיר.
לא היה קץ לשמחתי כשגיליתי את הסוד. המשכנו ליצור עוד ועוד
עננים וקרני שמש, ולפתע החשיכה נמוגה והכל הפך להיות הנוף
שבחלומי. היה כל כך טוב לראות שוב את עולם החלומות שלי.
"נוריקו, את יודעת מה זה אומר?" חייך אשירו, "...שמהיום, עולם
החלומות שלך קיים שוב!"
קפצתי על אשירו בהתרגשות וחיבקתי אותו. משום מה החלה ראייתי
להיטשטש, וחושיי התערפלו יותר ויותר. לפני שחשך מבטי, הספיק
אשירו לומר לי: "אל תדאגי, נוריקו, מחר בלילה ניפגש שוב, בעולם
החלומות שלך," ולנשק את לחיי.
התעוררתי במיטתי, כשקרני שמש חמות מלטפות את פני, כמו מחליפות
את מקום ידיו הנעימות של אשירו.
"אוהיו גוזיימס, אמא!" קראתי לאמא שהכינה אוכל במטבח, ורצתי
לעברה.
לפתע הפילה אמא את הקערה שבידה על הרצפה, והביטה בי בתדהמה.
"מה יש, אמא?" נעמדתי במקומי, ואמא הצביעה על רגלי ומלמלה
בהתרגשות: "נוריקו... את... הבראת!!!"
הבטתי ברגלי, ולתדהמתי יכולתי להזיז את רגלי בלי בעיות, כאילו
לא נפצעתי מעולם.
הסרתי את התחבושת, והבטתי בהפתעה ברגל הבריאה וחסרת כל פציעה
או צלקת שהיא.
אמא חיבקה אותי באושר וקראה: "זה פשוט נס!!!"
'לא,' עלתה בי מחשבה לפתע, כאילו שודרה אלי בטלפתיה: '...זה
מאשירו.'
באותו יום התעקשתי ללכת לבית הספר, למרות שאמא לא בדיוק הייתה
בטוחה בקשר לזה. רציתי לחזור לסביבה שאני מכירה, לחבריי. מוזר,
תמיד העדפתי יותר את עולם החלומות, ועכשיו כשהוא שוב חזר - אני
פתאום מתגעגעת למציאות. חשבתי לעצמי שכדאי שאשאל את אשירו
בנוגע לכך.
בדרך לבית הספר, עצרתי לפתע. חתול קטן ושחור התחכך ברגלי, אותו
חתול שהיה בחלומי לפני כמה לילות. רכנתי לעברו. המגע בפרוותו
היה זהה, ואף עיני הענבר שלו היו זהות לזה שבחלומי.
"נוריקו-צ'אן!!!" שמעתי את צווחתה של ג'ישאן מאחוריי, ולפני
שהספקתי לקום ולהסתובב לעברה היא כבר קפצה עלי והפילה אותי
חזרה על המדרכה.
"התגעגעתי, נוריקו!!! היה לי כל כך עצוב בלעדיך!!! ומסאמי
המרשעת הציקה לי כל הזמן..." מלמלה ג'ישאן כשהיא כמעט חונקת
אותי למוות בחיבוקה...
- הערה של ג'ישאן בצד הדף: באמת חנקתי אותך למוות?... -
- הערה שלי: כן... -
- ג'ישאן: קול!!!
- -
הלכנו יחד לבית הספר, כשג'ישאן לא סגרה לרגע את הפה מרוב
סיפורים על איך שמסאמי כזאתי רעה ומגעילה (מה שנכון...) ואיזה
דרכים לרצח מסאמי עלו במוחה בשבוע האחרון... ועוד דברים
מרושעים מסוג זה...
לא יודעת למה, אבל משום מה עשה לי נורא טוב לחזור לשגרה הישנה,
לעסוק בפעילות של יום-יום (כמו לתכנן איך לרצוח את מסאמי)
שהרגיעו אותי. אפילו בבית הספר כבר לא סבלתי כמו פעם. אתם
מוכרחים להודות שזו באמת התקדמות...
"אז, איך עבר עליך היום, נוריקו?" שמעתי את קולו של אשירו
בשנתי. פקחתי את עיני, ושוב הייתי בעולם החלומות. הפעם היינו
על סלע תחת מפל מים יפיפה, טיפות מים נוצצות ריחפו סביבנו,
ויצרו קשת צבעונית תחת המפל. פרחים ועצים רעננים צמחו סביב
לאגם שאליו זרם המפל, ודגי זהב ענקיים ומקסימים שטו בתוכו.
"...היה נחמד," חייכתי והתכרבלתי בזרועותיו של אשירו, "אבל...
איך הרגל שלי נרפאה?"
"תת-המודע שלך יותר חזק ממה שאת חושבת," ענה אשירו. "הוא יכול
אפילו לרפא דברים שלא מתרפאים במציאות."
"תת-המודע הזה מדהים..."
אשירו חיבק אותי ואמר: "נוריקו, אני... צריך לומר לך משהו..."
"מה יש, אשירו?" הבטתי בו בדאגה. הוא לקח נשימה עמוקה והמשיך
בעצב: "אני חושב שאני צריך ללכת הלילה. לחזור למקום שממנו
באתי."
"מה זאת אומרת? חשבתי שהמקום שלך כאן, איתי!" קולי רעד
בעלבון.
אשירו ליטף את פניי. "מקומי בתת-המודע שלך, זה שאפילו
בחלומותיך את לא יכולה להגיע אליו. אסור לי להיות כאן יותר,"
אמר, ועיניו הסגולות נצצו.
"אבל... אבל אני אתגעגע אליך! בבקשה, הישאר איתי!!!" חיבקתי את
אשירו כשדמעות עלו בעיניי, אך הוא נשאר עיקש בדבריו: "אני לא
יכול, נוריקו, בבקשה אל תעשי לי ייסורי מצפון... כבר עכשיו אני
רוצה לפצות אותך..."
"אז תישאר," אמרתי בהחלטיות.
"נוריקו..." הביט אשירו עמוק בעיני, "אני תמיד אשאר איתך..."
"אבל אמרת ש..."
"...אני אהיה כאן," הניח אשירו את ידו על ליבי, שהאיץ את
דפיקותיו. "...אני אתן לך זיכרון אחרון ממני... משאלה כמוסה
שאני יודע שרצית להגשים ביומיים האחרונים..."
'אלוהים, לא... הוא באמת יודע?...' חשבתי במבוכה, ואשירו הנהן
בחיוך ואמר: "כן, נוריקו, אני יודע..."
ידו שהייתה עדיין מונחת על ליבי זהרה באור צהבהב, וכששכך האור,
מצאתי את עצמי מגשימה את המשאלה שאשירו גרם לי לבקש.
...להיות מבוגרת ב-9 שנים, מה שאומר שבעצם הייתי באותו רגע בת
18, גילו של אשירו...
"אשירו... איך ידעת ש..."
"אני חלק ממך, שכחת?..." חייך אשירו, "אני יודע מהן
משאלותיך... ואני גם יודע שהנשיקה ההיא עשתה לך משהו... גם
בתור ילדה בת 9, אני יודע שיש לך רגשות אלי... ואני גם יודע מה
יהווה את הזיכרון הכי טוב שלך ממני..."
הוא התקרב אלי ונצמד לגופי בן ה-18, אך בפנים הייתי עוד ילדה
בת 9...
"א...אשירו..." לחשתי בבהלה, אך אשירו חיבק אותי והרגיע אותי
בדבריו: "זה בסדר, נוריקו... אני לא מתכוון לנצל אותך למטרות
כאלה... אני יודע שנפשך עדיין לא מוכנה לזה... למרות שבכל זאת,
אם היית באמת בת 18 לא הייתי מהסס לרגע... את כל כך חמודה..."
הוא נישק את שפתיי בעדינות וליטף את שערי הכחול באצבעותיו
הנעימות.
"אתה נהדר, אשירו... אני כל כך אוהבת אותך..." דמעות זלגו
מעיני, ואשירו ליטף את לחיי הרטובות והמסמיקות, ואמר: "גם אני
אוהב אותך, נוריקו... אל תשכחי אותי..."
"אני לא חושבת שאהיה מסוגלת לשכוח אותך גם אם ארצה..." חייכתי,
ולפני שהתעוררתי מחלומי האחרון בחברתו של אשירו, הספיק אשירו
לתת לי נשיקה אחרונה, נשיקה שאני זוכרת אותה כל כך טוב, עד שכל
פעם שאני עוצמת את עיניי ונזכרת בה, שוב עוברת בי אותה תחושת
צמרמורת נעימה, אך הדמעות שוב זולגות מעיני כשאני נזכרת שכנראה
לעולם לא אראה שוב את אשירו.
