החדר קטן. הריח המצחין - ריח של עובש וטחב - לא מרפה ממנו מזה
שנים. סורגים אכולי חלודה מותקנים על החלון הקטן שאמור להוות
את הפתח היחיד לאור היום. רצפת אבן קשה. מהחלון הצר נשקף נוף
של כרי דשא נרחבים. הוא מנסה להציץ דרכו, לטעום מהעולם האמיתי,
לצאת מהעולם הקשה הזה שהוא נעול בתוכו עם סורגים כבר כל-כך
הרבה זמן. וזה לא מספיק לו, הנפש צמאה לעולם הגדול, זה שנשקף
מבעד לאותו חלון זערורי. עולם של שמש צהובה ודשא ירוק, עם שמים
תכולים וריח פריחה באוויר, עולם פתוח, בלי בריח, בלי מנעול.
עולם של חופש. אבל הוא - הוא לא חלק מהעולם הזה. הוא בעולם
אחר, בפינה מרוחקת של תא מבודד, באמצע יקום חסר צבע ותכלית
שנעול תחת סורגי פלדה קשים.