אם היו לה כנפיים
לא הייתה חושבת פעמיים,
והייתה מרחפת למרחקים
אחר חלומותיה הטהורים.
אם היו לה כנפיים,
הייתה היא כנראה מלאכית,
מוארת ע"י אבק כוכבים
לאורך כל גופה התמים.
על משכן הכוכבים שבמרומים,
היא הייתה מקבלת מנוחה עילאית
ושם הייתה נשארת לעולמים
רק כדי לנצור בתמימות החיים.
אך ידעה היא- לא היו לה כנפיים,
רק להישכב במיטתה יכלה היא,
כאשר שערה האדמוני התערטל על הכר בהדר קטלני.
עיניה הצופות בתמיהה אל התקרה,
כצדפות בים התכול זרקו את יופיין
של פניניהן הבהירות.
כטיפות הטל שמזליפים המלאכים,
ירדו במורדות לחייה
זרקוני מים זעירים מקצוות עיניה.
וכמו בהגיעו של טל הבוקר קמו יצרי האלוהים,
אל מול היופי בתוגתו והקסם בתחייתו.
וכמו מלאך,
כאשר פניני עיניה נשמרו בחושך המוחלט,
יכלה היא לגעת בשחקים ולנוח מנוחת תמימות אחרונה
לקראת התעלומה.
כאשר קמה,
כתבה היא מילות תקווה וספק
איפה שעד עכשיו נכתבו מילות שלווה ומנוחה,
בספר חיים, בן חמש עשרה שנים.
שיר זה נכתב בחושבי על אחותי בת ה15, ועל השינויים שחלו בי
באותו הגיל בדיוק לפני שנה...
מדובר על הניתוק הקשה בתת המודע מהתמימות לעבר העתיד... |