שקט עצוב.
במיטה ישנה ילדה קטנה.
ילדה קטנה מדי במיטה גדולה מדי.
ילדה יפהפייה, עיניים כחולות וגדולות שאפשר לטבוע בהן, שיער
שחור שמזכיר את האינסוף...
אבל אי אפשר לראות את העיניים שלה עכשיו, את האוקיינוס הזה...
העיניים שלה עצומות.
השיער לא שם. השיער מגולח.
בקושי אפשר לראות אותה, את הילדה הקטנה ויפת התואר הזו, מתחת
לכל המכשירים והמכונות.
אי אפשר להקשיב לנשימות שלה, הצפצוף המעצבן שחוזר על עצמו
ממכונת ההנשמה מפריע.
מה קרה לה? איך ילדה כל כך קטנה ויפה שוכבת עכשיו בבית החולים,
מכוסה בכוויות וסימנים  שחורים לא מזוהים, חתכים ותחבושות,
ומאות מכשירים ומחטים?

בדיוק לפני 8 שנים נולדה הילדה הקטנה והיפהפייה הזו.
אמא ואבא, בית מקסים על ראש גבעה שמשקיפה על יער אפל וקסום.
היער הזה, שמשך אליו כל כך הרבה צעירים נועזים, ואם אפשר לומר
אפילו קצת "מטורפים",  היה מסוכן. כולם ידעו.
וכולם ידעו, שמי שנכנס ליער... לא יוצא ממנו כמו שהיה.
הרבה אגדות היו על היער, אך הנפוצה מכולן הייתה "התהום".
אגדת התהום מדברת על אגם גדול באמצע היער, שכל מי שטובל בו
בעצם טובל בתהום, כמו... לעמוד על גדת הגהנום. אף אחד לא יודע
מעבר לזה... אבל משהו משתנה. משהו גורם לאנשים האלו שביקרו
ביער להיהפך להיות כמו.. חסרי חיים. נראה כאילו איבדו את
התמצית, הלהבה, הדבר הזה שמניע אותם להמשיך הלאה ולהיות שמחים.


שנה. שנה חלפה לה באיטיות מעצבנת ומורטת עצבים מאז שביקרה
ביער.
כן, הילדה הזו, שעכשיו מחוברת לאינספור מכשירים, תמיד רצתה
לדעת, תמיד חיפשה את האמת.
אז היא נכנסה.
בבוקר ההוא, הבוקר האפור והסגרירי, דווקא אז, ביום הולדתה,
החליטה הילדה ללכת.
השעה הייתה  חמש וחצי לפנות בוקר, ההורים ישנו שינה עמוקה
בידיעה שבתם הקטנה גם היא ישנה בחדרה.
בצעדים קלילים עשתה את דרכה ליער שהיה חשוך מעט, השמש עדיין לא
עלתה.
אך משהו מוזר ולא הגיוני התרחש... ככל שהתקרבה ליער, כך השמיים
חשכו. כאילו עכשיו שעת שקיעה ולא זריחה. להגיון שלה זה לא
הפריע. ילדה בת 7 הייתה אז. מה לעזאזל היה יכול להפריע להגיון
שלה?
נרגשת וסקרנית נכנסה ליער, עוברת את הסבכים והעצים הענקיים
הטרופיים.
הרבה זמן הלכה. עד שהיא ראתה אותו.
היא ראתה את האגם באופק, למרות כל החושך, הערפל, וסירחון הטחב
שהציק לה וגרם לה לבחילה.
"כל האמת..." היא חשבה לעצמה.
מפוחדת במקצת, התקרבה בצעדים איטיים ושקטים לעבר האגם.
כל צעד שלה, כל ענף דקיק שנשבר, היה נשמע כרעם.
לבסוף, נעמדה בחשש על שפת האגם, והציצה בביישנות פנימה.
ההשתקפות שלה... זו לא הייתה היא שהשתקפה שם.
מרוב בהלה, היא אספה מים בידיה הקטנות וטבלה את פניה. ואז..
היא חשה משיכה. היא הרגישה שהיא חייבת, שיש כוח אדיר וחזק
ממנה, שגורר אותה להיכנס לאגם. לתהום...
בשנייה אחת היא קפצה למים, והעמיקה. עמוק יותר, רחוק יותר,
חשוך יותר...
לפתע, הכל נעלם. המים, היער, העצים... רק החושך נשאר. חושך
ורוח קרירה שמעבירה צמרמורת מבחילה בגוף.
ואז התחילו הצעקות. "בואי... בואי ילדונת..." "תעזרי לנו...
תעזרי לנו! בבקשה!"
"תניחו לי! תניחו לי כולכם! אני רוצה ללכת מפה! איפה היציאה?
איך יוצאים מפה?!" זעקה הילדה.
"מאוחר מדי..." נשמע קול מעוות ועבה מאין.
היא הרגישה... הרגישה את הכל יוצא. הפחדים, הכעסים, השנאה,
השמחה, האהבה...
ואז היא הפסיקה להרגיש.
הפנים היפות האלו... העיניים עם האוקיינוס...
הכל נהיה דהוי. שחור אפור ולבן.
רחובות ריקים, שמים קפואים...
ככה העולם שלה הפך להיות.
והיא כל הזמן משוטטת לה, שם ברחובות... עד היום...
כבר שנה היא משוטטת, והיא פשוט לא יודעת מאיפה לצאת.
ואולי... אולי היא לא רוצה לצאת? אולי כבר לא אכפת לה? מאז שכל
הרגש נעלם... מי יודע?
בזמן שהייתה ב"שנת השוטטות" בעולם שלה, בתהום, היא בעצם הייתה,
בעולם שלנו,  מרותקת למיטה גדולה מדי, ויותר מדי מכשירים שעזרו
לה להתקיים.
להתקיים? איזו מן צורת קיום זו?
היא בכלל לא במימד הזה, לא ביקום הזה, לא במציאות הזו... רק
הגוף שלה מוטל כאן, חסר רוח חיים.
כן, חסר רוח חיים. רוח החיים שלה נלקחה לפני שנה. על ידי הקול
העבה והמעוות הזה. הקול שאמר לה "מאוחר מדי...". קול השטן? קול
האלוהים?
אז מה אם הגוף שלה נושם, אפילו לא בכוחות עצמו? מה זה משנה, אם
הרוח... הרוח משוטטת לה בעולמות אחרים, מחפשת או לא מחפשת
יציאה.. פשוט שם.

שקט עצוב.
במיטה ישנה ילדה קטנה.
ילדה קטנה מדי במיטה גדולה מדי...

בתהום עמוק מדי.