"כתבתי לך מכתב כי את כל מה שיש לי להגיד לך קצת קשה לי להגיד
בעצמי או לעצמי, כך שמצאתי את זה כפתרון היעיל ביותר. אני
כותבת לך כי אני יודעת שאת יותר מכולם תביני את מצבי. את,
החברה הכי טובה שלי, היית במצבים יותר קשים... ועם זאת הייתי
רוצה לשכוח... הו, הלוואי ויכולתי לשכוח מהכל... הייתי רוצה
להיות אופטימית. פעם אמרת לי להפסיק להתבכיין, אני ישר סתמתי
כי מי אני שאתבכיין אחרי מה שהיה לך. וחייכת. יש לך חיוך יפה,
את יודעת? את ילדה יפה ויום אחד תבחיני בכך.
חוסר יכולתי להבין את עצמי נמאסה עלי אך משום מה היא גם מעוררת
בי עניין כלשהו... קצת קשה לי להסביר, ואפילו לעצמי, אבל
איכשהו אני גם מבינה את זה... (זה נשמע לך הגיוני?) אני חושבת
שבאיזשהו מובן אני אוהבת את החיים, אבל יש פעמים שאני לא בטוחה
ברצוני לחיות אותם ורגעים שאני כולי מלאת ציפייה לבאות...
אני עכשיו מרגישה כאילו יש איש קטן ועיוור שרץ בתוך ראשי
ומתנגש בקירות גולגולתי, הוא עושה את זה הרבה בזמן האחרון.
בדרך כלל אני מרגישה אותו סתם מהלך לו להנאתו ולפעמים הוא רץ,
אבל תמיד מגשש כדי לא להיתקל בדפנות. בזמן האחרון הוא נתקף
בהתקפי ריצה תזזיתיים וחסרי כל הגיון, ומכאיב לי בכאב חד שכזה
כך שפתאום באמצע היום יש כאב ממש חזק שיכול להמשך יום שלם
ואולי אפילו שניים; פתאומי, חד, והכי חשוב - כואב.
אני חושבת שהוא עושה את זה כדי להזכיר שהוא שם, שאני לא כמוך,
שאני אחרת, לא יודעת איך... משהו בי שונה, אני יודעת את זה,
אני מרגישה את זה ואני רוצה שזה יעלם.
אני חושבת שאת, בתור החברה הכי טובה שלי, עשית את שלך ועוד
הרבה אנשים נחמדים כמוך... מסתבר שגם אנשים נחמדים יש פה...
אבל זה לא מונע מהם עדיין להיות צבועים..."

- ולמה את אומרת לי את כל זה?
- כי איפשהו הייתה לי ההרגשה שאת לא ממש הבנת אותי.
- לפי מה הגעת לזה?
- הפרצוף שלך...
- ו..?
- אני לא אומרת את כל זה כדי להתחיל להתבכיין לך, מי כמוך
יודעת כמה שנמאס לי מזה... רציתי להגיד לך שכמו שאת יודעת כבר
ניסיתי כמעט את הכל כדי לפתור את הבעיות שלי עם עצמי, אבל את
גם יודעת שכלום לא ממש הלך...
- אממ...
- אז החלטתי שאם אני כבר דפוקה ואין מה לעשות עם זה, אולי גם
לדפוקים יש מטרה בחיים...
- אני אומרת שאת דפוקה רק כי את חושבת ככה!
- אהא... ידעתי...
- ואת מוכנה להסביר לי מה זה היה לעזאזל ביום שישי?
- מה?
- הדו-שיח הערני וההכי לא דפוק שהיה לך עם טל! הא?
- התעוררות כתוצאה משיכרון יתר... (מגחכת)
- בטח... (!)
- מה?! תפסיקי להיות כזאת צינית!
- Sorry, את דורשת את זה!
- אהא, נו, בטח...
- Anyway, ומה החלטת לעשות עם זה?
- לחיות את חיי בצורה שטחית!
- מה?!
- מה ששמעת. הכי שטחי שאפשר...
- למה?
- כמובן, בריחה מעצמי... כרגיל, אבל אני חושבת שזה הפתרון
המתבקש במצב כזה.
- את יודעת שאת ילדה ממש מפגרת?!
- כן! ואני מתכוונת להיות יותר מזה...
- למה?
- כי אז אני לא אצטרך לחשוב על עצמי ועל הבלגנים שיש לי בראש
והאיש הקטן הזה שרץ שם והפיות והישויות והסיפורים שרצים
ומתבדים ודנים בינם לבין עצמם על מהותם...
- אבל למה? את אוהבת את זה!
- זה לא מעניין יותר.
- על מי את מנסה לעבוד פה?
- זה לא מעניין אף אחד...
- ומה אז כן יעניין?
- בנים, בנות, בגדים, ומוסיקה גרועה...
- מה?! אבל זה הכי לא את שבעולם!!!
- אל תדאגי, אני לא לגמרי פקאצה... אני אמצא איכשהו את האמצע,
כרגיל, הרבה תקוות בקשר לזה אין לי אבל שמחת חיים יש ולא אכפת
לי מה יגידו וכמה ינסו להרוס לי אותה!
- ככה אני אוהבת אותך!
- יאיי ! ! !
- חחחח...
- טוב, אז נדבר מחר...
- ביי, פקצ"ה שלי...
- חח... בה-ביי...