יש לי מלא דברים להגיד לך. כ"כ הרבה, שהבלגאן בראש והבלגאן
בבטן לא עוזרים.

תמיד כשהיינו נפגשים, הייתי מרגיש את החיבור בינינו. הוא לא
היה רק על בסיס המתח המיני, שמעולם לא ממש מומש. היית מזיינת
את השכל על נפשות תואמות. סופסוף מישהו שבאמת מבין. אני רק
עשיתי "כן" עם הראש, זה לא אומר שלא הרגשתי ככה...

בהרבה מובנים היית אחד הדברים הכי טובים שקרו לי. זה שאני לא
ידעתי להגיד את זה אז, לא ידעתי איך להתמודד עם זה, וההמנעות
המתמדת שלך משיחות שיש בהם רגש - קצת מנעו ממני להגיע לתובנה
הזאת.

והמציאות, זאת שתמיד נמצאת שם צעד אחד לפנינו, ואנחנו במאבק
לעצב אותה ולא שהיא תעצב אותנו, ניצחה אותי גם אז. במיוחד אז -
למרות שבתוך תהום הבדידות העמוקה ששהיתי בה, את היית נקודת
האור האמיתית - המציאות ניצחה. בת זונה.  

ברגע אחד חלש, פרקתי עלייך הכל. בעיקר תסכולים שלא קשורים
אלייך. את היית פתח המילוט שלי להכל, וכשאין לך לאן לירות חצים
של ייאוש ואתה רק אוגר את כל התסכול הזה בבטן, מתישהו אתה
מתפוצץ. ואת כמו תמיד היית שם בסביבה. וכל התסכול שלי יצא
עליך. שלא בצדק.
ואז נעלמת.

רגע אחד חלש הוביל להמון רגעים של כאב, תסכול, ייאוש, אובדן...
ושאר החברים שלהם. :)

הייתי צריך להתייחס אלייך אחרת מהרגע הראשון שפגשתי אותך. כבר
אז ידעתי שאני יכול להרוס הכל במהירות, אבל לא ידעתי להתנהג
אחרת. לשאוף להחזיק את אותו קו משותף שהאמנתי שהיה קיים, להכנס
לתוך העולם שלך, להכניס אותך לשלי. אני לא מדבר על קשר רומנטי,
אני לא מדבר גם על להיות פאק באדיז כמו שרצית באיזשהו שלב
(ד"א, עברו שנתיים, ולא הזדיינו. הבטחת :) ). אני מדבר על
חברות - נקייה, אמיתית, טהורה, שמבוססת על אמת. כנות. אכפתיות.
זה מה שביקשתי אצלך. הרי הייתי ואני עדיין מוכן לעשות הכל
בשבילך - זה מה שחברים שאוהבים עושים. לא סתם נסעתי להעביר לך
זמן בת"א כשלא ידעת מה לעשות עם אמא שלך, למשל. זה קרה כי
אהבתי. דאגתי. רציתי שיהיה לך טוב. רק טוב...
ואני עדיין רוצה. בגלל זה אני מנסה לגשש, להצית בך איזשהו
ניצוץ של רגש שיגרום לך אולי לרצות להתקשר. ילדה, התאים
האפורים שלי לא מה שהיו פעם, והחלק של הזיכרון בהם רק הולך
ודועך, ואני לא רוצה לשכוח אותך כליל (למרות שמאיר אומר שאחרי
שזה יקרה אולי אז נפגש לגמרי במקרה... :) )

יש לי עוד כ"כ הרבה מה להגיד, אבל אני אפילו לא יודע איפה את
בעולם. אני רוצה להציע שנשב על כוס קפה בקופי-בין, אבל לא יודע
אם את אולי בכלל מתנדבת בנאות סמדר, או איזה משהו הזוי אחר.
אני רק יודע שאת לא בבית, כי הדבר האחרון שאמרת לי זה שאת
יוצאת משם.

באסה.
ציפיתי מהמכתב הזה להיות פורקן. הוא לא. ממש לא. יש לי עוד מלא
דברים להגיד, אבל אני רוצה לסיים. מסכנים האנשים באתר...

אני רק אזכיר את מה שאת כבר יודעת, והוא החלק הכי חשוב מתוך כל
המכתב הזה:
אני אוהב, אני דואג, אני מתגעגע.
דברי איתי.

פאק, זה יצא ארוך...