לקרוא את "קונדום בקול רם" לפני... אם בא לכם...
http://stage.co.il/Stories/218589
זה ממש כיף להיזכר בפדיחה הכי גדולה שקרתה לי מאז גיל 17. מה
חשבתי לעצמי באותו רגע, לקנות קונדומים בארבע אחה"צ כשבית
המרקחת עמוס בנשים,זקנים וטף?
אני גלעד שקולניק, בן 25, גר בדירה שכורה בבלפור בתל אביב. אני
סטודנט למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב ולכן אני שוכר פה
דירה. במקור אני מכפר סבא אבל קשה לי ולטמפרמנט הקצר שלי
להתמודד עם פקקי הבוקר הקבועים של איילון/גהה אז העדפתי לעבור
לפה למרות שאני לא מת על המקום.
גם על איילון אני לא מת מאז מה שקרה לי שם חורף שעבר עם דקלה
האקסית שלי. אני פשוט נגעל מעצמי בכל פעם שאני עובר עם האוטו
בנקודה הזו.
אז מה קרה?
נובמבר 2000, חורף מאוד קר וגשם זלעפות דולק על חלוני בעוד אני
עושה את דרכי הביתה מאיזה פאב מדליק חדש שנפתח בשדרת שנקר
בהרצליה פיתוח, לידי יושבת דקלה ומתעטשת כל שתי דקות בממוצע
(אני די טוב במתמטיקה), וארוס רמזוטי, הזמר האיטלקי הכי רומנטי
בעולם בעל הקול המצונן, צרח את נשמתו במערכת שלי. נסענו דרך
איילון כשלפתע, באיזור מחלף קק"ל, עט עליי הצורך במספר 2, ולמי
שלא מבין אז אסביר זאת ביתר בוטות ואתכם הסליחה, אבל הייתי ממש
חייב לחרבן.
אני לא יודע איך זה אצל אנשים אחרים אבל אני יודע איך המנגנון
המטאבוליסטי שלי עובד וזו משוואה מאד פשוטה: "כשאתה צריך אז
אתה מוכרח", חשבתי לעצמי. ממטר למטר, ממחלף למחלף הלחץ התגבר.
דקלה ראתה שאגלי זיעה פוקדים את מצחי ולא הבינה את פשר הדבר.
"אתה מרגיש טוב, גלעד?" שאלה. "אני חייב לעצור בצד", אמרתי,
ואז דקלה צחקה ואמרה: "אנחנו על איילון דרום, אין איפה לעצור
בצד". הפרט הזה קצת העלה את מד העצבים שלי, ואז העליתי את
הטונים ואמרתי: "זה לא מעניין אותי, אני עוצר בצד".
עליתי על מחלף שלום וירדתי חזרה, ועצרתי את האוטו ליד
הטרמפיאדה דרכה עוברות כל המכוניות שמגיעות מ"עזריאלי",
"הקריה" ו"אבן גבירול". כמה מכוניות כאלה כבר יהיו בשלוש בלילה
באמצע נובמבר? חשבתי לעצמי. "תישארי פה", פקדתי על דקלה. "לאן
אתה הולך? אתה לא יכול להתאפק עד ה..." אפילו לא נשארתי לשמוע
את המילה בית/שירותים/אסלה וטרקתי את הדלת בחוזקה, לא לפני
שהדלקתי את אורות הבטיחות באוטו מכיוון שדקלה לחצה עליי, אני
מצידי רציתי למשוך כמה שפחות תשומת לב. העיקר כשאני לוחץ עליה
אחרי שהיא מנסה חניה ברוורס חצי שעה, היא מתחילה לצעוק עליי.
בעודי מדדה אל עבר מעקה הבטיחות, הרגשת הלחץ בתחתוניי התחילה
להיות כבדה מנשוא. עברתי את מעקה הבטיחות וחיש מהר פתחתי את
כפתורי הג'ינס שלי, שלדעתי אם זה היה מקצוע אולימפי היו שומעים
עכשיו את התקווה בזכותי. ממטרים כבדים ירדו עליי, חבל שדווקא
הפעם דני רופ לא יכול היה לשקר עלינו ודווקא היום הוא צדק
בתחזית. דקלה חיכתה באוטו, מבט של כלב פודל נקף את עיניה.
הגעתי למצב שפיפה, כשהג'ל בשערי כבר מזמן נכנע לטיפות הגשם,
הג'ינס והתחתונים ירדו בהצלחה ואז התחלתי במלאכה. "חמש יחידות
חירבונולוגיה" מאת: גלעד שקולניק, עברה לי כותרת לספר בראש.
היה ממש כיף, נהניתי מכול רגע, הייתי רטוב עד לשד עצמותיי אבל
רוקנתי את כל אשר ישב בקיבתי אל האחורה של הטרמפיאדה במחלף
השלום. מסכנים החיילים שיעמדו פה מחר בבוקר, חשבתי לעצמי, יהיה
להם יום חרא. נתקפתי חיוך, בגלל הגשם יכולתי לזכות גם בבידה
חינם מתנת האלוהים אך מכיוון שאני דוגל בשיטת הניגוב.... שיט!
אני לא מאמין שזה קורה לי, לא עכשיו, לא היום, אין לי במה
לנגב! מה אני אעשה? מה, אני אלך חצי ערום לאוטו שדקלה יושבת שם
ומחכה בכדי להביא נייר?! אני גם לא בטוח שיש נייר באוטו - בטוח
לדקלה יש בארנק, אבל עד שאני אגיע בחזרה אל האוטו, בגשם הזה
הזין שלי יהפוך קטן יותר מהתינוק של "במבה".
יש לי רעיון! יש עליי שתי שכבות, הסוודר היקר שקניתי לא מזמן
בקולקציית החורף של גולף, או גופייה ארוכה מבית היוצר "של בזאר
חנה" מבצע שלוש בעשרה שקלים. מה עדיף? במוחי עברה לה המחשבה
הרטורית. פשטתי את הסוודר ואת הגופייה ונותרתי ערום ושפוף
כביום היוולדי. הזכרתי לעצמי את גיבור הסרט "בירדי". קר לי!
התחלתי לשקשק, נשמעתי כמו קשישה אחרי שלוש בריכות שחייה
בקאונטרי בחמש בבוקר כשעוד המציל ישן.
התחלתי במלאכת הניגוב, זה הזכיר לי את שבוע השדאות בצבא, שם
נאלצתי להקריב למען ניגוב הרקטום שלי קליפה של בננה. שיניתי
כמה וכמה זוויות עד שבגופייה לא נשאר עוד מקום לבן אחד וגם
אבקת הכביסה הטובה ביותר לא הייתה עוזרת לגופייה הזו. אחרי
שהשלכתי את הגופייה בצד הדרך, שוב עברו בי מחשבות, מה יחשבו
מחר האנשים שיראו את הגופייה הזו באור יום, איזה אדם מסוגל
לעשות דבר מטורף ומטופש שכזה? לבשתי את הסוודר, כולו ספוג במים
כאילו זה כיתה ו' בחג השבועות בבית הספר, והרמתי את התחתונים
ואת הג'ינס.
מה תגיד דקלה? חשבתי לעצמי בעודי פותח את הדלת הקדמית של
האוטו. דקלה הסתכלה עליי במבט מוזר ואמרה: "אתה גומר מהר יותר
מאשר אתה מחרבן", ופרצה בצחוק עז. "יופי דקלה ממש מצחיק",
נזפתי בה. "מה יורד ממש גשם בחוץ, הא?" שאלה בנאיביות. "לא!
שלפוחית השתן של אלוהים התפוצצה, יאללה תחגרי, חוזרים הביתה".
"אתה ממש מסריח, הסוודר שלך מסריח ואתה נראה מתוח. הכול בסדר?"
הסתכלתי אל דקלה ונשקתי קלות על שפתיה מעוררות התיאבון. "כן
מותק, סתם עבר עליי יום חרא", אמרתי, בחצי חיוך חצי מבוכה.
כשהגענו לרחוב וצעדנו קמעה לכיוון ביתי בעוד הגשם עשה הפוגה
קטנה, בא מולנו איש עם חזות של בריה"מ לשעבר ושאל אותנו
לסיגריה. זה מה שהם יודעים לעשות כל היום, לבקש סיגריה. גם
אנטולי, חבר שלי מהצבא, היה משנורר את כל המחלקה מסיגריות.
תמיד הוא ואלכסיי, הקשר סמל, היו מדברים שלושה משפטים ברוסית
ומשחילים סלנג צבאי בעברית. זה הצחיק אותי מאוד, "חרשו ניסקזל
פונימיי בה"ד 12". המשפט הזה הדהד בי בעוד דקלה הציעה לזר
"נובלס". הזר דחה את הצעתה של דקלה כאילו הציעו לו רגל קרושה
למנה עיקרית בארוחת צהריים.
"אני לא מבינה מה הבעיה של אנשים עם הסיגריה הזו". בתור אחד
שלא מעשן העדפתי לשתוק וחיבקתי את דקלה אליי. פתחנו את דלת
האינטרקום, הורדנו בגדים, דקלה נרדמה בעוד אני הכנסתי את הכול
אל מייבש הכביסה ושוב עלתה בי המחשבה על הטרמפיסטים שיעמדו
בעזריאלי. המצב חרא אבל אני נקי.